הריסת הבתים: לערוך חשבון רווח והפסד

קשת רחבה של חילוקי דעות מאפיינת את עמדותיהם של שופטי העליון מרים נאור, חנן מלצר ונועם סולברג. זה הפלורליזם השיפוטי במיטבו. אך אתמול הם הציבו סימני שאלה אחידים בסוגיה עדינה עם השלכות פוליטיות: מדוע דווקא הממשלה מעכבת את הריסת בתי המחבלים? הרי בעבר היא ביקשה מבג"ץ היתר להרוס במהירות ונענתה בחיוב, ואז - דווקא אז - נתקפה ברגשי חרטה והיסוס ורצון להשהות ולהאט את מימוש יוזמתה־היא.

הדיון אתמול היה מענה ייחודי לסיבוב הקודם בשבוע שעבר, שבסיומו תקפו מוטי יוגב ויריב לוין וזאב אלקין את בג"ץ בקול צורם אשר גבל בהסתה. יוגב הגיע כדי התבטאות, שחמק מלחזור בו ממנה, כאילו השופט עוזי פוגלמן חצה את הקווים והצטרף לשורות האויב בעכבו את הריסת בתי המחבלים עד לקיום דיון משפטי הוגן.

פוגלמן נהג כראוי בהעניקו למשפחות המחבלים את ההזדמנות לשטוח את טיעונם בבג"ץ. הערכה זו התחזקה משהוברר אתמול כי תחושת הדחיפות שביקשה הממשלה להנחיל לשופטים היתה מלאכותית ומיותרת, שכן היא מחזיקה בידה היתרים ישנים להרס בתי מחבלים אחרים, ומשהה את פועלה.

מדוע? מפני שלה עצמה יש היסוס (לגיטימי) שמא הנזק רב מן התועלת? שמא הפגיעה בבני המשפחה של המחבלים־הרוצחים מדרבנת גם אותם להצטרף אל שורות הטרור? ומה שחשוב אולי מכל: המדינה אישרה אתמול באוזני השופטים כי הרס בתי משפחות המחבלים הוא צעד חריג, שיש לו הצדקה רק בנסיבות הנוכחיות של טרור מתעצם.

על רקע זה מעמיק החשד כי שירות בתי הסוהר אינו מעז להחמיר כחוק את תנאי המעצר של המחבלים, ולנוכח הוויתורים הנעשים להם בכלא גובה המדינה את מחיר הפשיעה מבני משפחותיהם. האם יהיה זה נכון לשער כי הממשלה מעדיפה ליצור הרתעה מילולית מפני הריסת הבתים מאשר לממש את האיום בהיתר בג"ץ?

שופטי בג"ץ נהגו נכון בתובעם מהפרקליטות מידע על צווי ההריסה הממתינים כאבן שאין לה הופכין. מדוע להוציא אישורים חדשים כאשר הישנים עדיין בתוקפם?

האם אישור ההריסה המתבקש עתה בבג"ץ יתסיס את יהודה ושומרון יותר מכפי שהטרור משתולל עתה? האם בחשבון רווח והפסד סבורה הממשלה כי היתרונות רבים מהחסרונות? והאם כאשר פרקליטות המדינה תבקש היתר להרוס מבנים נוספים של מחבלים יעמדו עדיין הבתים הנדונים עתה על תילם? כקודמיהם, "מה שהיה הוא שיהיה".