סוג הטרור משתנה, אבל המטרה נשארת

הוויכוח אם הטרור הפלשתיני הנוכחי הוא אינתיפאדה חדשה או לא, עקר ומיותר; לא השם קובע אלא המטרה, והיא אחת: שלילת זכותם של היהודים לחיות בשלום במדינתם. הכחשת קיומו של העם היהודי היא מאבני היסוד של האנטישמיות הערבית, שמתבטאת בסירוב להכיר בזכותם של היהודים למדינה ובפרט, כמובן, בפלשתין.

גישה זו עוברת כחוט השני מהמאורעות ב־1921, ב־1929 וב־1936, דרך ההתנגדות להחלטת החלוקה של האו"ם ב־1947, ועד האינתיפאדות והטרור של היום. ב־1948 התכוון הצד הערבי לא רק לנצח את מדינת היהודים אלא לשרש, אחת ולתמיד, מן היסוד את רעיון הלאומיות היהודית. 

התנגדותו של אבו מאזן וחבורתו להסכם שלום שיהיה מושתת, בין השאר, על הכרה במדינת הלאום היהודי, כלומר על ההכרה בזכותו של העם היהודי למדינה, איננה גחמה טקטית, אלא גישת יסוד אסטרטגית ואידיאולוגית. מטרתה של מלחמת הטרור המתחוללת בארץ - וזו אכן מלחמה, הגם שאיננה מתרחשת בשדה הקרב אלא ברחובות ערי ישראל - היא אותה מטרה שעמדה לנגד עיניהם של המופתי חאג' אמין אל־חוסייני, של תלמידו יאסר ערפאת, וגם זו של אבו מאזן (וכמובן חמאס והגורמים האיסלאמיסטיים האחרים): עקירת היהודים מארצם. במלחמה הזאת אין פיקוד עליון ופקודות מבצע, אלא די ברשתות חברתיות ובהפצת אווירה תומכת, ולפחות לא מתנגדת, מצד הרשות הפלשתינית וגורמים איסלאמיסטיים בתוך ישראל. כל נער או נערה פלשתינים, השולפים סכין כלפי יהודי, רוגמים אותו באבנים או מנסים לדרסו, הם אפוא "חיילים" במלחמה נגד העם היהודי. 

ידידינו האמריקנים ממשיכים בינתיים לפסוח על שתי הסעיפים: המזכיר קרי דורש מרה"מ נתניהו "למתן את שפתו", ודוברו ג'וש ארנסט קורא "לשני הצדדים לחדול מרטוריקה מתלהמת". עם זאת, גם בחוגי הממשל יש מי שמתחילים להבין שלא ההתנחלויות ואף לא אל־אקצא הם הסיבות לאי השגת רגיעה או שלום, אלא סירובם של הפלשתינים להשלים עם קיומה הקבוע של מדינת ישראל. זו איננה אמנם השקפת הרוב בממשל ומר קרי, בעל הכוונות הטובות, ירצה בוודאי לחדש את ניסיונותיו לתווך בין הצדדים, אך גם אלה יעלו חרס כמו בפעם הקודמת. 

גם הנשיא אובאמה, אף שלא ירצה שכישלון נוסף בסוגיה הפלשתינית יעיב על מה שהוא רואה כמורשתו המדינית בעניין איראן, עלול לקראת סוף כהונתו ליזום מהלך במועצת הביטחון של האו"ם כדי לקבוע הקמת מדינה פלשתינית בגבולות ה"קו הירוק" כיעד סופי וברור (אם כי ללא תאריך יעד, כמו בהצעה הצרפתית שמדובר עליה). זאת, בניגוד להחלטה 242 של אותה מועצה שלא דרשה מישראל נסיגה מכל השטחים. החלטה כזו תאפשר לאובאמה "ללכת בלי ולהרגיש עם", שהרי הניסיונות לביצוע ההחלטה בפועל כבר לא יחולו בתקופת כהונתו. 

סיכול החלטה מעין זו יהיה עכשיו משימתה העיקרית של הדיפלומטיה הישראלית, לא רק מפני שהיא מרוקנת מתוכן כל מו"מ עתידי בין הצדדים, אלא גם מפני שבארה"ב קיימת מסורת של המשכיות מדינית - לא חוקית אמנם אך מעשית - וסביר שהממשל האמריקני הבא, יהא דמוקרטי או רפובליקני, לא יתנער לחלוטין מהמהלכים שקבע קודמו.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו