עולם אחר בסאו אלפה

עד לפני שלוש שנים היה זה מלון סאו אלפה שבכפר סאנק אנדרי שבמדינת קורינטיה שבדרום אוסטריה. 1,050 מטרים מעל פני הים, בראש ההר, בסופו של ספק כביש ספק שביל, בריחוק ממגורי היישוב הכפרי. בחורף איכלס את חובבי הסקי, ובקיץ - את מי שאינו אוהב חום. זה שלוש שנים הוא מושכר לממשלת קורינטיה עבור פליטים.

90 דיירים, 33 מהם סורים, והאחרים מאפגניסטן, מאיראן, מסומליה ומעוד חמש מדינות. מזונם ניתן להם על ידי המדינה, וכך גם מגוריהם. דמי הכיס סמליים. ניתן להם לעבוד בניקיון בכפר, אלא שהכפר זקוק רק לשישה עובדים, ולכן מי שרוצה לעבוד, עושה זאת ברוטציה. בכל חודש קבוצה אחרת. יש מהם העובדים במטבח, בעבודות שונות. זה לא הופך איש מהם לעשיר.

מדובר רק במבקשי מקלט מדיני. הם שוהים כאן כשנה, עד שמתקבלת תשובה ממשרד הפנים האוסטרי בעניינם, ולאחר קבלת תשובה חיובית מותר להם להישאר במתקן עוד ארבעה חודשים, לא יותר. אחר כך הם מקבלים 800 יורו לחודש וסיוע בשכירת דירה מחוץ למלון לשעבר.

הימין הקיצוני באוסטריה שולל את קליטת הפליטים, וזה יהיה הנושא המרכזי במערכות הבחירות הלאומיות והמקומיות בחודשים הקרובים, אבל הפריפריה האוסטרית זקוקה להם. המסגרת המוניציפלית שבה אנחנו מתארחים מנתה לפני שנתיים 12 אלף איש, וכיום היא מונה 10,500. הכיווץ מתרחש הן בשל הגידול הטבעי הדל והן בשל מעברם של הצעירים לווינה.

ברגע שתרד כאן האוכלוסייה אל מתחת לרף הרבבה, יאבד היישוב החזרי מס שמקבלים היישובים העוברים את הרף, מועצת היישוב תרד מ־25 ל־15 איש ומקבלי השכר בהנהלת היישוב יהיו שלושה במקום חמישה. נעשים מאמצים גדולים למנוע את הירידה במספר התושבים. מנסים לשכנע את הסטודנטים הלומדים בחוץ לשוב לבתי הולדתם ומציעים להם תמריצים כספיים נכבדים, אך ללא הועיל.

הפליטים שאיתם אנחנו נפגשים במתקן משכילים ברובם, בעלי מקצוע ברובם, שמחים על גורלם ששפר עליהם ועגומים בגלל בני המשפחה שנשארו מאחור. הם מדברים איתם בסקייפ. חלקם מעביר את הזמן בלימוד גרמנית. שפה קשה. 23 הילדים לומדים. בכל בוקר מגיע אוטובוס לקחתם לבית הספר היסודי ולבית הספר התיכון, והוא אוסף אותם בצהריים.

סיפוריהם שונים מאוד זה מזה. כל שמותיהם בדויים, אך שמורים במערכת. ישראליותו של המשוחח עימם לא היתה לרועץ לאיש. לפעמים הרגשתי את ההפך מכך, אולי בגלל סקרנותם. כמעט איש מהם לא פגש ישראלים מימיו.

באשיר למד תכנות מחשבים, אך עבד בשנים האחרונות בצי הסוחר הסורי. חודשים ארוכים מצא עצמו הרחק מאשתו ומילדיו, אך התפרנס בכבוד. יום אחד התקשרה אליו רעייתו אל הספינה והודיעה לו שהיו שוטרים בביתם, ביקשו לראותו ודרשו את גיוסו המיידי לצבא. אין לו שום עניין לשרת את בשאר אסד במדים. הוא החליט שלא לחזור הביתה, וביקש מאשתו לחבור אליו בטורקיה.

חודשים אחדים גרו שם בבית קרובים, ולא במחנה פליטים. אחר כך, באמצעות מבריחי גבול, הגיעו לאי קוס שביוון, נעצרו ביוון למשך ארבעה ימים, אך שוחררו בעזרת נציג של האו"ם, שטו במעבורת לפיראוס, משם למקדוניה, משם לסרביה, ומשם, ברכב, לאוסטריה. הוא מעדיף את אוסטריה על פני גרמניה משום שיש לו בני דודים החיים בווינה. הוא רוצה להיות טכנאי מחשבים שם.

געגועים לסוריה? אין לו. כמובן, כל אחד אוהב את ביתו, אבל מבחינתו ביתו הוא המקום שבו נמצאת משפחתו, וברגע שמשפחתו כאן, ביתו כאן. לא לנצח. היה שמח שהילדים יגדלו בארץ מוסלמית, וכיוון שאינו מחפש דיקטטור חדש, הוא משתעשע במחשבה על טורקיה שאחרי ארדואן.

באשר לישראל - הוא אומר שכל הבעיה פוליטית. אינו חושב שיש שנאה של ממש בין העמים. אינו מאמין שהסורים באמת שונאים ישראלים. הם אינם אידיוטים, הוא מסביר, והם מבינים שכולנו בני אדם שרוצים לחיות חיים מהוגנים. המנהיגים מלבים שנאה לצורכיהם. זה הכל.

מצטרפים לארוחת הצהריים. צנועה. אורז, שעועית וסלט ירקות. שירות עצמי. ליד השולחן אב, אם ושלושה בנים: בני 20, 10 ו־6. הקטנים לומדים בבית הספר הסמוך, והם כבר מפטפטים בגרמנית. הבן הגדול מנסה ללמוד לבדו. ההורים מסתפקים בערבית. האב למד פילוסופיה באוניברסיטת דמשק, ובשיחתנו הוא עושה שימוש בלימודיו.

פעם היה הכל אחרת. למשפחה היה מפעל רהיטים גדול בדמשק, שסיפק סחורה לכל רחבי סוריה. המפעל העניק למשפחתו הכנסה מכובדת, עד לתחילתו של העימות האלים, לפני יותר מארבע שנים. שלוש פעמים הופצץ המפעל. פעמיים היה בכוחו לשפץ. בפעם השלישית לא נותר מן המפעל זכר.

בשארית כספו העלה את בני המשפחה על מטוס לווינה. לדבריו, נשאר חסר כל. הבת הגדולה היא רופאה, יש לה משפחה משלה והיא ביקשה להישאר בדמשק, למרות הכל. הבן הגדול סיים את לימודי השנה הראשונה באוניברסיטה, והאב לא הותיר לו ברירה אלא לבוא איתו.

הוא מקווה לקבל מקלט מדיני ואינו רוצה לשוב לסוריה, אלא אם כן ישתנה המשטר. הוא מתקשה להאמין שהסיכוי למשטר דמוקרטי הוא מעשי, ולכן היה מעדיף שילדיו ייקלטו היטב באוסטריה. הם כולם חרוצים ובעלי אמביציה. הוא עצמו כבר מעבר לשיא. רוצה רק בהצלחתם.

הוא מסוקרן באשר לישראל. יודע על ירושלים, אבל רוצה לשמוע יותר על תל אביב. אנחנו שכנים, הוא אומר, וכמעט שאיננו מכירים זה את זה. אני מספר לו בערבית, ומניח שהתיאור סובל מעט מכך. לא, הוא לא דיבר עם ישראלים בעבר, אבל אינו חש כל בעיה. הוא מצטט מן הקוראן מחמאות על עם הספר. אני מקבל אותן בהכנעה.

היריעה קצרה מלהכיל. אני יושב עם הפליטים עוד שעות ארוכות. שומע סיפורים מדהימים על איראן ועל פקיסטן. אני שואל רואת חשבון מאיראן מדוע מאות אלפי אנשים צועקים בכיכר "מוות לישראל!", ואילו עכשיו היא יושבת איתי כאילו אנחנו ידידים ותיקים. היא צוחקת: "הם צועקים כי הם חוששים שמי שלא יצעק יקבל ביקור בית". ואני שואל עצמי אם זה אמנם כך, או שמא היא אומרת עכשיו מה שהיא אומרת משום שהיא נמצאת בראש ההר בסאו אלפה, מצפה לקבלת מקלט מדיני.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו