מה רוצה אבו מאזן?
מה למזכ"ל האו"ם באן בלשכתו של נתניהו? ואצל אבו מאזן? והמלך עבדאללה? מי שהאזין אתמול לדבריו במסיבת העיתונאים שמע כי יצא ידי חובתו בהבעת חמלה לנפגעים הישראלים, אבל לא הסתיר את ביקורתו על מדיניות ישראל. היום ישמיע דברים חריפים יותר. מה שהנימוס אוסר עליו לעשות על אדמת ישראל אינו חל על רמאללה, עמאן או מקום אחר.
ברור שאפשר להחזיר את הכדור אל נקודת המוצא ולדון פעם נוספת בתנאים לחידוש המשא ומתן הישראלי־פלשתיני בתנאים של רגיעה, מהסוג שהתקיים עד לגל טרור הסכינים. אך זו תהיה חזרה חסרת תכלית על ויכוח עקר, המעוררת ביקורת על מיאונם של נתניהו ואבו מאזן להתניע את ההידברות מחדש (ייתכן כי ג'ון קרי ייוועד היום עם נתניהו בדיוק לעניין זה במפגשם בגרמניה).
התנעה מחודשת של המו"מ היא עניין מרכזי. אבל התנעה נקודתית, שתשים קץ לאלימות המתקיימת זה כמה שבועות, היא עניין דחוף יותר. מה להציע וטרם הוצע? הרי אפילו העילה לשליפת הסכינים - הכזב של התנועה האיסלאמית כאילו ישראל מבקשת לשנות את הסטטוס קוו על הר הבית - יכולה להתבטל מאליה בביקור של מזכ"ל האו"ם ברחבה הקדושה ובחוות דעתו על המתרחש שם.
בכל אחת מן הגזרות ישראל היא המותקפת. בגדר שבעזה, ובתחנות הנוסעים שהניצבים בהן הם קורבנות פוטנציאליים ובמפגש הראשון עם הסכין. באורח טקטי, מיידי ומעשי אין לישראל מה להציע בתמורה להפסקת הטרור. החידוש: לראשונה נראה כי אפשר להגיע להבנה כלשהי עם חמאס בעזה, אבל אין ביטחון כי אבו מאזן יכול לספק את הסחורה; מה גם שמתעורר ספק אם הוא בכלל מעוניין בכך, בהגבירו את ההסתה ודברי השבח למחבלים.
מתעורר, אפוא, חשש כי נתניהו יתור אחרי הפסקת אש בשיחותיו היום בגרמניה ומזכ"ל האו"ם יפגין נוכחות במזרח התיכון, אבל הרגיעה ממתינה לתוצאות העימות האלים, שכופים הפלשתינים על אזרחי ישראל. לא יעלה על הדעת שכל הצעירים האלה באמת שואפים להיות שאהידים, ורק אם יעלה בידי צה"ל והמשטרה והשב"כ ואזרחים פעילים לפגוע בהם ביעילות, תוך הקפדה על כללי הלחימה כדי לא לעורר את זעם העולם על ישראל, יהיה אפשר להביא את סיבוב האלימות הנוכחי לסיומו. לא לנצח תאכל חרב, אבל הפעם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו