מזרח תיכון חדש

חזונם של החולמים מקרבנו - שראו בעיני רוחם לפני כשני עשורים כיצד אזורנו הולך והופך ל"מזרח תיכון חדש" - הולך ומתגשם בימים אלו לנגד עינינו. לא, אין זה מזרח תיכון של שלום ושל יציבות ושגשוג, וגם לא מזרח תיכון שארה"ב היא בעלת הבית בו. זהו מזרח תיכון של חוסר יציבות ושל הקצנה דתית, אבל בעיקר, מזרח תיכון שבו מי שנותנים את הטון הם רוסיה ואיראן, ומי שמכתיבים את הקצב הם הסכינאים ברחובות ירושלים.

החלום לכונן באזורנו מזרח תיכון חדש וטוב התבסס בשנות ה־90 על עוצמתה של ארה"ב. זו הביסה את שליט עיראק סדאם חוסיין ואחר כך גם כבשה מדינה זו, ובמקביל דחקה את איראן לפינה. רוסיה באותה עת היתה מדינה חלשה ומרוסקת שבקושי עומדת על רגליה. העוצמה האמריקנית הביאה את שליטי ערב לחפש אחר קרבתם של האמריקנים, שהרי כפי שלמד עוד אנואר סאדאת בשעתו: "הדרך לוושינגטון ולליבם של האמריקנים עוברת דרך הסכם שלום עם ישראל".

אבל מים רבים עברו מאז בירדן. השלום לא היכה שורשים, בוודאי לא בלב הרחוב הערבי. הוא גם לא חילץ את העולם הערבי ממצוקותיו, ולא עצר את ההקצנה הדתית שפשתה בו. ובינתיים, ארה"ב התעייפה והחליטה לעת עתה להתנתק מן האזור, ובכל מקרה, איבדה מכוחה להשפיע עליו ולהכתיב בו את המתרחש.

אבל באזור כמו שלנו אין ואקום. את מקומם של האמריקנים ממלאת היום ברית רוסית־איראנית. וכך, ציר הרשע של אתמול הפך לציר מרכזי שעליו נשען כיום האזור כולו. הרוסים הולכים ומעמיקים את מעורבותם ואת שליטתם בסוריה, ואיראן עושה זאת בעיראק. ומצרים אינה מסתירה את רצונה להיות חלק מציר זה שבו, ולא בארה"ב, תלויה כיום שרידותם של משטרים ערביים רבים.

ישראל אינה שותף טבעי או רצוי בברית הרוסית־איראנית, זו שמנסה להשליט עצמה כיום על המזרח התיכון. אבל לכל הפחות מבחינתם של הרוסים היא גם לא יריב או אויב. רוסיה מבקשת להכות באמריקנים ולדחוק את רגליהם מן האזור, ובה בעת מבקשת גם לעצור את ההקצנה הדתית העלולה גם להתדפק על שעריה של מוסקבה.

הרוסים מבינים את מה שוושינגטון עדין לא תפסה - שאין קשר בין התפשטותה של "המדינה האיסלאמית" (דאעש) לבין הקונפליקט הישראלי־פלשתיני, ושקידומו של הסדר ישראלי־פלשתיני לא יעצור את ההקצנה ואת הטירוף באזור. לכן ממוקדים הרוסים בשלהם, ומהם אין נשמע קול גינוי לישראל על שהיא פועלת להשיב את הרגיעה ואת השקט לרחובות עריה.

אבל בה בעת מסייעת רוסיה לאיראן לחזק את נוכחותה באזור. וישראל ואיראן הן כמו רוסיה וארה"ב - מתחרות על השפעה ועל מעמד, ולכן מתקיים ביניהן מאבק שקשה ליישבו ושעוד עלול להחריף.

הרוסים והאיראנים, ובעיקר בעלי בריתם מחיזבאללה וכמובן הנשיא הסורי, בשאר אל־אסד, כבר מדברים בגלוי על "המזרח התיכון החדש" שהולך וקם, ושסוריה תהיה אבן הפינה שלו, לאחר שהרוסים והאיראנים יבססו בה את נוכחותם ויכו במורדים הסורים. משם הם יעברו לעיראק ואולי גם ללבנון, יחזקו את מעמדם במצרים ועוד היד נטויה. ואכן, ארה"ב היא בעלת הברית האסטרטגית של ישראל וכך תהיה. היא באה והולכת ומן הסתם עוד תשוב במלוא עוצמתה לאזור. אבל בינתיים, לשנים הקרובות, המזרח הוא אדום (סמלה של בריה"מ לשעבר), והמוקד יהיה כנראה מוסקבה.

כמו האמריקנים, גם הרוסים צפויים לגלות עם הזמן שבלימת הרדיקליות וההקצנה עשויה להיות מעבר לכוחם, ואפשר שחיסולו של דאעש אינו בהכרח מטרה מיידית עבורם, שהרי הם זקוקים לקיומו של הארגון במעמקי המדבר כדי להצדיק את הנוכחות שלהם באזור. אבל במשך השנים הקרובות הם אלו שיהיו בעלי הבית, ואילו בוושינגטון תמשיך מחלקת המדינה להשמיע דברי מחאה או קריאות להרגעה בלא שמישהו מחוץ לארה"ב באמת יקשיב לה.