את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק

כשסבי יצחק ז"ל העפיל ארצה, לאחר שמרבית משפחתו נספתה בשואה, בעודו מהלך את צעדיו הראשונים באדמת ארצנו, ביפו, תקף אותו באחת הסמטאות ערבי עם שברייה בניסיון לשדוד אותו ואולי גם להורגו, אך בגופו החסון יכל לתוקף והניסו. לימים, כשרצה לטייל עם בנו ברחובותיה הקסומים של העיר העתיקה יכול היה לעשות זאת רק בדמיונו, תוך שהוא נשען על סיפוריהם של אחרים. 48 שנים חלפו מאז חוברה לה העיר יחדיו, ואני, כמו רבים אחרים, נולדתי למציאות אחרת שבה העיר העתיקה פרוסה לרגליי להלך ברחובותיה. כמי שנולדו וגדלו למציאות זו, שוכחים אנו שאין היא מובנת מאליה, וכי כל העת יש המבקשים להחזיר אותנו לימים חשוכים יותר.

כבן שגדל והתחנך לבית שבו ידיעת הארץ, הכרתה ומורשתה היו מערכיו הבסיסים והחשובים, התעצבתי למשמע הדיווחים על כך שבתי ספר רבים ביטלו השבוע סיורים וטיולים אשר תוכננו בירושלים ובאזורים אחרים ברחבי הארץ. הביטולים, חשוב להבהיר, לא נעשו בעקבות הנחיה אשר הוציאו משרדי החינוך וביטחון הפנים, אלא לבקשת מנהלים והורים לנוכח המצב הביטחוני. התחושה הקשה שקיננה בי אף גברה עם פרסום ההחלטה על ביטול טקס מעמד הַקְהֵל, שהיה אמור להתקיים בשבוע שעבר בהשתתפות אלפי תלמידים בכותל המערבי. התקשיתי להבין כיצד אנשי חינוך בוחרים להדיר את רגליהם מרצון מעיר בירתנו, שכה רבים מסרו את חייהם ונפשם על מנת להחזירה אל חיק עמנו, שכן היא חלק ממורשתנו, חלק מזהותנו. המחשבה שאנו בוחרים לוותר על הזכות לבקר בה, לצעוד בסמטאותיה, זאת בלי שיצאה הודעת אזהרה ודרישה מטעם הגורמים המוסמכים - הרי לכך בדיוק מייחלים מבקשי נפשנו.

כאב לילדים וכאזרח גם אני מרגיש במלוא העוצמה את תחושת הדאגה שמלווה את כל הורי מדינת ישראל בתקופה קשה זו. עם זאת, חשוב שנבין מהו המסר המועבר לילדינו כאשר מוריהם, מחנכיהם והוריהם מקבלים החלטות מסוג זה. היעלה על הדעת כי תושבי רעננה ידירו את רגליהם מרחוב אחוזה המרכזי והשוקק מכיוון שמפגע ביקש לפגוע שם ביהודים?!

הילדים ובני הנוער הצעירים הללו חיים בתקופת האינטרנט והסמארטפון, שבה גם כך מידת החיבור לארץ ולמורשתה אינה כשהיתה בדורות שקדמו להם. כאשר אנו מוסיפים על כך העברת מסר שעיר בירתם בפרט, וחלקי ארצם האחרים בכלל, אינם בטוחים עבורם, כיצד נצפה שיחושו ששלהם היא באמת ובתמים?

שמירה על שיגרת החיים, לרבות המשך קיום הטיולים והסיורים, היא חלק בלתי נפרד מתשובתנו הנחרצת לאויבינו - לא פחות ממדיניות של מאבק נחוש ובלתי מתפשר. בהיעדרה לא נותר רק ואקום פיזי בשטח, אלא גם תחושה של חוסר שלמות בלב, בנפש ובזהות. עם ישראל לדורותיו תמיד נשא את עיניו וייחל ליום שבו יוכל להלך בירושלים ולחיות בה, ומסיבה זו דווקא בימים קשים אלה אנו חייבים זאת לעצמנו ולילדינו להמשיך לפקוד את אתריה ואת סמטאותיה - כי את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק - מוכרחים להמשיך לנגן.