שוב זה קורה: ההלקאה העצמית

בימים קשים אלה איני נמצאת בארץ. את הדיווחים על גל הטרור הנוכחי אני קוראת בעיתונות הישראלית, וניזונה גם מהתקשורת האמריקנית. "גופה של פלשתיני שנהרג על ידי המשטרה נמצאה בתל אביב. נטען שהוא נחשד בדקירת כמה אנשים, ונורה כשניסה לברוח". כך, בין השאר, תואר אירוע הדקירה שהתרחש ליד הקריה, בעיתון ה"ניו יורק טיימס". אחרי הפיגוע ברעננה הוקדשו כמה שורות בודדות לתיאור האירוע, ושאר הדיווח כלל את האשמות הפלשתינים על הפרת הסטטוס קוו בהר הבית "הכבוש".

מה שעוד מעניין זה התמונות. בדיווחים על אירועי טרור כלפי יהודים יש תמונות דווקא של פלשתינים. נשים שבוכות על מחבל שנורה, או פלשתינים מעזה. הקורבן היהודי איננו. זה כמובן לא נובע מהימנעות מפורנוגרפיה של המוות, שאותה מציגים היטב כשמדובר במוות של פלשתינים, אלא מחוסר הכרה בכך שהיהודים הם קורבנות הטרור.

ההצגה המוטה של האירועים בתקשורת העולמית מעוררת כעס רב. הרי זהו אימוץ של השקר הפלשתיני. ממש כפי שטען סאיב עריקאת, שישראל מוציאה להורג פלשתינים חפים מפשע. אבל איך נעז להלין על התקשורת העולמית כשבישראל, אפילו בימים קשים כאלה, נשמעים קולות דומים.

גדעון לוי, במאמרו בעיתון "הארץ", מתאר את גל הטרור הפלשתיני כ"חינגה של הוצאות להורג" של ערבים, ללא משפט. ועוד הוא מוסיף: "צימאון הדם, שלא זכור כאן שכמותו, רוצה רק עוד ועוד". הרציחות, למי שלא הבין, הן של פלשתינים, לא של יהודים. זוהי הוצאה להורג, מכוונת על ידנו. את הפיגוע בתל אביב הוא מתאר כמקרה שבו "פלשתיני עם מברג זעיר, שדקר כמה ישראלים ופצעם קל מאוד" - אדם תמים שרק השתעשע בסכין - הוא, לכאורה על לא עוול בכפו, נורה למוות. העיניים קוראות ולא מאמינות.

אבל גם מעט פחות שמאלה מגדעון לוי ומכלי תקשורת כאלו ואחרים מתקיים שיח בעייתי. בצורה אמנם פחות בוטה, אבל הרציונל פשוט: אנחנו אשמים. יצחק הרצוג, ראש האופוזיציה ומי שמתיימר להיות ראש הממשלה, פצח בזמירות דומות בנאום פתיחת כנס החורף של הכנסת. תחילה הוא גיבה את המשטרה ואת כוחות הביטחון, את חוזקו של העם ואת תושייתו, אבל אז, מבלי להתבלבל, הסביר שגל הטרור הנוכחי הוא תוצאה של מדיניות ממשלת נתניהו. במילים אחרות - האשמה בכך שפלשתינים קמים בבוקר והולכים לרצוח יהודים היא הממשלה. לא, הרצוג לא אמר דבר על אבו מאזן ועל אוסף נאומי השנאה שלו באו"ם; לא דיבר על ההסתה המתמשכת ברשות הפלשתינית; לא הזכיר את העובדה שכל מחבל זוכה לתמונת שאהיד לצד ערפאת ואבו מאזן. כל אלו נעדרו מדברי הרצוג. הם לא אשמים.

כל זה נשמע טרגי על רקע המפלה שנחל השמאל בבחירות האחרונות. לרגע היה נדמה שהלקח נלמד, שחוסר הממלכתיות והאימוץ העיוור של הנרטיב הפלשתיני אינם מקוששים קולות נוספים בעם. אבל הרצוג לא התאפק ושוב התפרצה ממנו ההלקאה העצמית. גם כשאנחנו הקורבן, אנחנו אשמים.

הקריאות הללו מזינות היטב את מי שרוצה להציג את ישראל, גם בגל הטרור הזה, כגורם האלים. איך נלין על ההסברה הפלשתינית השקרית, ואיך נלין על התקשורת העולמית, כשיש בתוכנו כאלו שעושים את העבודה כל כך טוב?