הכישלון הוא בקיבעון

1.ההודעה על סיום דרכו של אלי גוטמן בנבחרת ישראל נוסחה בצורה שנועדה לכבד את המאמן היוצא. היא הציגה אותו כמי שהודיע על רצונו לסיים את תפקידו, וזאת רגע לפני שעופר עיני מראה לו את הדלת בכיוון אחד. וזה בסדר לסיים ככה. עדיף על סיום חמוץ כמו שהיה עם לואיס פרננדס. להיפרד בכבוד ממאמן שנכשל כישלון קולוסאלי אך סירב להגדיר את הקמפיין הזה ככישלון.

שום תעלול של מילים לא יחפה על אחד הקמפיינים הגרועים בתולדות נבחרת ישראל. אחוזי הצלחה נמוכים, 13 נקודות בלבד, מקום רביעי ובעיקר חוסר יכולת לקחת חבורה של שחקנים ולמצות מהם את המקסימום. אתם יודעים מה, עיזבו מקסימום. אפילו 70 אחוז מהפוטנציאל של הנבחרת הזה לא מוצו, כשהיוצא מן הכלל במשחק הביתי מול בוסניה לא מעיד על הכלל.

2.אפשר להמשיך ולהפיל את התיק על השחקנים ולהגיד שהם לא מוכשרים כמו דורות קודמים בכדורגל שלנו. לטעמי זה קשקוש. ההבדלים לא כאלה גדולים, ובשורה התחתונה גם אלה שהוגדרו כ"דור הזהב" הגיעו בדיוק לאותו שומקום.

אבל בואו נניח שהטענה הזו נכונה. מדוע המאמן הלאומי היוצא לא מצא לנכון לבסס את הסגל שלו על שחקן או שניים שיכולים להנהיג את החבורה? איך יכול להיות שגוטמן לא ספר אפילו את גל אלברמן? בשנתיים האחרונות הוא בכושר שיא, הגורם הכי משמעותי בהצלחה של מכבי ת"א. קיר הברזל של הקישור שמאפשר לשחקנים כמו זהבי ובן חיים (קמפיין בינוני ומטה לשניהם) לפרוח?

אז נכון שאלברמן הודיע על פרישה מהנבחרת, אבל זה לא קרה סתם. משחק אחרי משחק, זימון אחרי זימון, הוא הבין שהמאמן הלאומי לא בעניין שלו. ופה בדיוק הכישלון הגדול של גוטמן. הקיבעון. אותו קיבעון שמונע ממנו לזמן שחקנים למרות הכושר הנהדר שלהם (אלברמן), ומנגד גורם לו להמשיך ולזמן שחקנים שלפני חמש שנים הביאו לו דאבל (איתי שכטר) ללא שום קשר לכושר הירוד שבו הם נמצאים.

3.הבעיות של הכדורגל הישראלי עמוקות בהרבה מכישלון או הצלחה בהעפלה לטורניר גדול. אי אפשר לטפל בהן ברגע, והוא זקוק לטיפול יסודי שאת התוצאות שלו נראה רק בעוד כמה שנים. אבל, וללא שום קשר, הנבחרת הלאומית זקוקה למאמן טוב. המלאי בשוק הישראלי לא מרשים בצורה יוצאת דופן, ולכן צריך ללכת לרעות בשדות זרים ולדוג מאמן צעיר, מוכשר ומוטיבציוני. כזה שיוכל, יחד עם מנג'ר זר, להתוות דרך בכל הנבחרות, ולשתף פעולה עם הרפורמה שכל הענף הזה חייב לעבור.