מול וירוס הטרור המידבק: יותר כוח בשטח

רק המציאות המזרח־תיכונית החולה שלנו יכלה לייצר תסריט מזוויע כמו זה של הפיגוע אתמול בפסגת זאב: נער ערבי בן 13 יצא עם קרוב משפחה בן 15, חמוש בסכין, למסע ציד של יהודים. הגורל רצה שהקורבן, רכוב על אופניו, יהיה אף הוא בן 13. האחד - התוקף הערבי - רצה להרוג, גם אם המשמעות היא שימות. האחר - הקורבן היהודי - ביקש לחיות, גם אם לפעמים החיים קשים.

נערים בני 13 כבר בוגרים מספיק כדי לדעת שהחיים הם ערך עליון, שהמוות יכול לחכות. זה לפחות מה שהם אמורים לשמוע בבית מאיתנו המבוגרים. אלא שמתקפת הסכינים נגד אזרחי ישראל, שהגיעה אתמול ליומה ה־12, מלמדת אותנו כי לא כולם במזרח התיכון שלנו חולקים אותם ערכים. מתקפת הסכינים מפגישה אותנו עם מציאות פסיכית, שבה צעירות וצעירים פלשתינים אינם חוששים למות, כל זמן שהם הורגים יהודים.

הלוואי שכל זה היה מתוך ייאוש - כי אז היה קל יותר להבין. וייאוש דווקא קיים באזורנו: בסוריה, בעיראק, בתימן ובלוב. תשאלו את המוסלמים החיים בשלטון דאעש. אבל הייאוש אינו מתגורר אצלנו. לא בקרב יהודים, וגם לא בקרב ערבים. מישהו יכול להסביר מדוע צעירה ערבייה בת 19 הלומדת היסטוריה באוניברסיטה, לכאורה בת לזוג הורים דואגים, צריכה להיות מיואשת? מדוע אם לילדים בת 29, סטודנטית לתואר שני, צריכה להניף סכין בתחנת האוטובוס של עפולה?

מדוע מכל האופציות שעומדות לפניהן בחרו השתיים, בדיוק כמו הנער בן ה־13 אתמול, באופציית המוות? זה לא ייאוש - זה משהו אחר. משהו חולני מאוד־מאוד. יש לנו כאן תופעה שלא הכרנו: סוג של וירוס טרור מידבק, העובר מזומבי אחד לאחר. מעין מופרעות נפשית, המקבלת לגיטימציה ממקומות קדושים.

כי הרי סיפורי אלף לילה ולילה, על היהודים המבקשים לבנות את בית המקדש ולהרוס את מסגד אל־אקצא, הולכים ומתפשטים ברשת. כי הרי חברים בכנסת ישראל מטעם הרשימה הערבית המאוחדת חושבים שנבחרו כדי להיות פירומנים, גם אם בתקשורת הם מציגים עצמם כאילו כל אחד מהם הוא סמי הכבאי. כל אלה מעניקים פתאום לאותם צעירים לגיטימציה מאללה לרצוח - ולהיהרג. הם צעירים ניהיליסטים, אבל זה לא הניהיליזם של קאמי, כי זה שבפניו אנו ניצבים לא דוחה את האמונה. הוא פועל בשמה. ורק זה היה חסר לנו.

חווינו בעבר מערכות קשות, ויש לראות דברים בפרופורציות. יש להניח שאחרי שעברנו את המערכה הקשה ב־48' ואת זו ב־73', וגם שתי אינתיפאדות לא פשוטות - הרי נעבור גם את המערכה הזו, שבה נשק יום הדין יכול להיות אפילו נונצ'קו סטייל "צבי הנינג'ה".

אבל בימים טרופים כאלה צריך כוח בשטח. נער יהודי בן 13, הרוכב על אופניו בפסגת זאב, צריך לראות מלפניו או מאחוריו מדים. לא מחבלים. זו עדיין לא אינתיפאדה, ויש לקוות שלא תתפתח לכזו, אבל נכנסנו למלחמת העצבים החשופים. נוכחות מוגברת של שוטרים וחיילים תביא להרגעת האזרחים.

ישראל לא נוצחה במלחמות על קיומה. היא, מן הסתם, תעבור גם את מגיפת הזומבים הנוכחית.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו