ביקורת לגיטימית - אבל לא מפי שרים

המציאות הנוראה בשטח מחייבת שינוי מדיניות וביצוע בפועל של מדיניות שתחסל את גל הטרור הנוכחי. זה כבר ברור לכולם. מה שהתחיל כאינתיפאדה שקטה התחיל לאט לאט לחלחל לתודעה, והדרישה הציבורית לטפל בעניין בתוקף כבר הפכה נחלת הכלל.

ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון יעלון כבר הוכיחו כי הם לא שייכים לאלה הששים אלי קרב. להפך. תומכי נקיטת היד הקשה מול הטרוריסטים הערבים נותרו עדיין עם אותו טעם חמוץ בפיהם מאז צוק איתן. ההתעסקות שלהם כעת בשינוי החוק נגד זורקי אבנים ושלילת ביטוח לאומי ממשפחות המחבלים נראית בעיניהם יותר כמו היטפלות לפרוצדורות ופחות כמו מלחמת חורמה בטרור הפושה.

כל זה, נוסף על הצהרתו של נתניהו בנוגע לצורך לנהוג בעת הזאת באיפוק, מזמין באופן טבעי ביקורת מימין. ביקורת לגיטימית, אגב. אבל כשהביקורת נשמעת מפי שרים מכהנים בממשלה, היא לא פחות מאשר צביעות וגניבת דעת. ללכת עם ולהרגיש בלי. שר, ואת זה יודע כל פוליטיקאי מתחיל, שותף לכל החלטה של הממשלה שבה הוא מכהן. פעם השיטות האלה עוד עבדו. היום לציבור כבר אין סבלנות. זו פוליטיקה מיושנת שעבד עליה הכלח.

זכותה של איילת שקד לתקוף את הממשלה, מה גם שסביר להניח שמרבית בוחריה סבורים כמותה. אבל שקד היא לא רק שרה בממשלה. היא, כפי שיודעים בציבור שלה היטב, גם חברה בקבינט הביטחוני. שתשאל את נפתלי בנט איך עזרה לו תקיפת הממשלה, במהלך צוק איתן, בבחירות שהגיעו לאחר מכן.

להרצוג קל יותר להקשיב בהקשר הזה, כמי שלא חבר בממשלה, אולם הדברים שהוא בוחר להשמיע דוחקים אותו מדי יום לשוליים ההזויים של השמאל. אם ההבטחה שלו לחשבון נפש אחרי הבחירות הניבה את המסקנה כי הציבור קשוב כעת להטפותיו לחתור ל"ועידה אזורית" ולנסיגות מיו"ש, אז נראה שמפלגתו בבעיה.