בהעברת מסר - "אין עליו"

בכל הקשור להעברת המסר מעל במת הנואמים, מחזיק בנימין נתניהו בשיא העולמי, שנה אחר שנה. החל בדגם העשרת האורניום באיראן ועד לשתיקה אמש. בעגה העברית - "אין עליו".

לא היו הפתעות בנאום: אלמלא חזר על עמדותיו נגד הסכם הגרעין עם איראן, היה הדבר מתפרש כשינוי, כחרטה או כנסיגה מן המהלך המדיני שהוביל בשנים האחרונות. הוא רצה לשאת את הדברים, אבל גם אלמלא היה מעוניין בכך לא יכול היה להרשות לעצמו לכווץ את ביקורתו.

בתוך כך דבק בנושא, שהחמיץ או לא הדגיש במידה מספקת בשנים האחרונות, והוא התביעה כי איראן תחדל מלאיים על קיומה של ישראל, בהתאם למחויבותה למגילת האו"ם. נכון אמר נתניהו כי העולם שמע ושתק - ולפיכך נצר גם ראש הממשלה את לשונו - אבל ישראל עצמה לא הקפידה לתקוף את האייתוללות בסוגיה זו במידה מספקת, אלא כעניין צדדי בלבד מאז נכנס ברק אובאמה לבית הלבן.

אפשר כי בתחום זה יכולים דווקא הרוסים למלא תפקיד חיובי, וייתכן כי ולדימיר פוטין הוא הצינור המעשי הראוי.

לא היה גם חידוש בפולמוסו עם אבו מאזן. העמדה הפלשתינית הוצגה שלשום באו"ם בנימה תוקפנית אשר העידה על אין אונים מצד מנהיגי רמאללה. יותר מזה, לא רק אין אונים אלא גם התחמקות מן הצורך במשא ומתן. אם אבו מאזן מעוניין בהסדר עם ישראל - דבר המוטל בספק - לא היה לכך ביטוי בדבריו, וככלל הוא מעוניין בכפייתו על מדינת היהודים ולא בתן־וקח המאפיין הידברות דו־צדדית.

חשד כזה קיים בעולם גם כלפי נתניהו. בתחום זה לא נשמע אפילו קורט חידוש בדבריו. העובדה כי נותר נאמן לחזון שתי המדינות לשני העמים אינה יותר מחזרה על נוסחה שגורה ומוכרת, ואפילו מעייפת, שאינה מובילה את הצדדים לחידוש ההידברות ביניהם.

בפועל נשא נתניהו את הנאום הצפוי ממנו בעצרת האו"ם ועשה כן בהצלחה רטורית רבה, אבל ללא פריצת דרך. במובנים מסוימים היו דבריו נאום־תאום לאבו מאזן, בלי הזעם והכעס והאיום אשר ליוו את דברי המנהיג הפלשתיני ולא היה להם מקום במענה הישראלי.

עתה יחזרו שניהם לירושלים ולרמאללה, והשטח יוסיף לבעור, כפי שדווח אמש על פיגוע טרור נוסף בשומרון ועל רצח הורים לעיני ילדיהם. עולם כמנהגו נוהג.