"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

כשארוחת חג היא רק הסיפתח

,עודכן

מהרגע שחגי תשרי הגיעו, לא הפסקנו לשמוע על מצוקת המזון בסופרים, כאילו חזרנו לתקופת הצנע ועוד רגע נקבל תלושי מזון. הקירבה של החגים היהודיים לאלו המוסלמיים, מיעוט ימי העבודה של שוחטי הרבנות בחגים, החמסין ווירוס שתקף שטחים חקלאיים בדרום - כל אלו הביאו לירידה בכמויות המזון. רשתות השיווק הכריזו על מחסור בעוף, בבשר טרי, בביצים, בירקות ובפירות, וב"רמי לוי" כבר התחילו להגביל את כמות העגבניות לשני ק"ג לכל קונה. "איך אפשר להתקיים במשך שבוע משני קילו בלבד?" יזעקו האנשים. שאלות הרות גורל כגון "באיזה רוטב תשחה הפסטה?", "במה נטבול את הג'חנון בשבת?", "מה נשים בסלט?" ועוד הציפו את עם ישראל בפרוס חגי "נאכל עד שנמות", שהגיעו עלינו לטובה. ועוד לא דיברנו על כמויות הבשר.

ארוחת חג ראשון, ארוחת חג שני, בראנץ' אצל הדודה, צהריים אצל הסבתא, על האש בחצר, על האש בכנרת – החגים מסתמנים כחגיגה אחת גדולה של זביחת קורבנות לאלוקים כאילו רק אתמול יצאנו ממצרים, ושמישהו יעביר את הפותחן לשמפניה.

הציבור מצידו הגיב בפאניקה והתחיל לאגור מזון ושימורים כאילו מלחמת המפרץ 2 עומדת להתחיל, והתקשורת לא הפסיקה לתעד בדריכות את המדפים הריקים ואת תורי העגלות המשתרכים, משל מדובר ברעב הגדול של אירלנד במאה ה־18. ואני שואלת – לא השתגענו קצת? נכון, ישראלים רוצים וצריכים ארוחות מלאות בכל טוב, אבל אפשר להעביר יומיים בחג גם בלי לנפנף שתי פרות וטלה בפפריקה על המנגל או בתנור. אפשר להעביר ארוחת חג אצל המשפחה גם בלי 80 סלטים וארבעה סוגי בשר, ולא יזיק להעביר ארוחה אחת שנשאר בסופה גם מקום לקינוח.

זוכרים את הימים שהיינו אוכלים בשר רק בארוחת שישי? היום דוחפים לילד פסטרמה בבוקר, שניצל בצהריים וספגטי בולונז בערב, מבלי לחשוב פעמיים אם כל זה טוב לו בכלל. ארוחות חג משפחתיות נראות כמו הסעודה האחרונה של ישו, ומי שיזמין חברים ל"על האש" בלי לכלול לפחות שתי טונות פיתות, בירות ושמונה סוגים שונים של בשר (כנפיים־קבב־פרגית־לבבות... ואני בכלל צמחונית) ייחשב לקמצן בעיני החברים שלו.

בואו נוריד את הגז מדוושת העגלה, ניקח אוויר ונירגע. אז נכון, סיפורי המורשת של החגים הישראליים מרגילים אותנו לחשוב שעוד רגע הקץ מגיע וכדאי שנאכל, אבל אין טעם להיאחז בתפיסות האובדניות החגיגיות האלו. פעם אחת נסו להפוך את הגוף למקדש במקום את המנגל, ואל תדחפו לו שבע ארוחות ביום פלוס קינוח. כשאין בשר יש עדשים, כשאין עגבניות יש מלפפונים, ואין צורך לצייד את המזווה כאילו תכף מתחילה מלחמת עולם שלישית מהולה בשפעת העופות. איך אמרה מארי אנטואנט, "אם אין לחם שיאכלו עוגות"? רדו, תביאו איזה בריוש מהמאפייה למטה ותזכרו שברוך השם, יש מה לאכול.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר