להיזהר מהידרדרות

רוסיה של ולדימיר פוטין שינתה את פניה לבלי הכר וחזרה אל כמה מעמדותיה המסורתיות של ברית המועצות וככזאת, העמיקו חילוקי הדעות וניגודי האינטרס בינה לבין ישראל. אחד הסממנים המובהקים לכך הוא פעילותה לקדם את מה שהוא יעד קבוע בהיסטוריה הארוכה שלה - לטבול את רגלה "במים החמים" של המזרח התיכון. לראשונה עשתה כן בשנות ה־70 של המאה ה־18 וחדלה, ובעיקר כ־30 שנים באמצע המאה העשרים.

מי שיחזור לעיין בהשתלשלות הדברים ב־67', ימצא כי הקש ששבר את גב שביתת הנשק הפריכה היה התבטאות של הרמטכ"ל יצחק רבין, שהזהיר את סוריה כי אם תמשיך לחבל בהטיית המים עלול המשטר בדמשק לקרוס. הרוסים ראו בכך איום עליהם מפני שלראשונה כיהן בממשלת סוריה קומוניסט, וגייסנו את גמאל עבד אל נאצר למהלכים תוקפניים שירתיעו את ישראל מדרום, והשאר הוא ההיסטוריה של מלחמת ששת הימים.

עיקר העימות היה במלחמת ההתשה ב־70', כאשר טייסים ישראלים הפילו את עמיתיהם הרוסים בחזית הלחימה מעל תעלת סואץ וחצי האי סיני. שר הביטחון משה דיין הזהיר כי יש להאזין לצעדי הסובייטים במצרים כמו בהצמדת האוזן אל נתיב הפילים בג'ונגל. העימות נפסק רק בהפסקת האש.

עתה חוזרים הרוסים וחודרים בכוח צבאי קטן לסוריה, אבל האווירה שונה. אין ניתוק של היחסים הדיפלומטיים כב־67' ונתניהו יטוס בשבוע הבא למוסקבה כדי לנסות לגבש קווי תיחום עם פוטין. רוסיה מאותתת שאינה מחפשת עימות עם ישראל אלא מסייעת (עם איראן) לאסד נגד החליפות האיסלאמית, שסכנתה רבה יותר. זה נכון, וסביר להניח כי יעלון ואיזנקוט, כעמיתיהם הרוסים, מכירים ומתאמים את גבולות המשחק, אבל המציאות בשטח אינה כזאת שניתן לחזותה מראש.

כל עוד ישראל תשמור לעצמה חופש פעולה אווירי בשמי סוריה, קיימת סכנה של גלישה להתנגשות עם הרוסים בשל אובדן שליטה ולא במתכוון. מה גם שרוסיה מחריפה את עמדתה כלפי ישראל לא רק בעניין הפלשתיני אלא אפילו בתמיכתה ביוזמה הערבית להתערב בנעשה בכור הגרעיני בדימונה. רוסיה אינה מעוניינת בעימות, אבל כשיורים - ובעיקר אם ההגנה על אסד לא תעלה יפה - עלולה המערכה להידרדר למקום שנתניהו ויעלון וגם פוטין וצבאו מבטיחים לעצמם לא להגיע אליו.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו