זמן סליחות

ונפתח בסליחות, שהרי אנחנו בסוף חודש אלול. סליחה דיאור פישר, שחשבתי באמצע החודש שאתה לוקה ב"תסמונת אלכס טיוס", ומי שראה אותך לוקח ללב את ההפסד לבוסניה הבין שלא מדובר בעוד מתאזרח, אלא ב"אני משחק בשביל המדינה שלי", כפי שצוטט אתמול.

מחילה מליאור אליהו, שחשבנו לפני כחודש שהוא מחפש סיבות להתחמק מהמאמץ הסיזיפי שהשקיע השבוע; כפרה מגל מקל, שלועגים לו על דרישות השכר והתנאים שהוא מציב לקבוצות ישראליות; סליחה מיוגב אוחיון, שהסקנו שאת תקופת ההחלמה ממה שעבר עליו הוא מעדיף על גבה של הנבחרת; סליחה מעומרי כספי, שהרהרנו אולי על התנשאות יתר, ואת המלחמה שלו בניקוי הכדורים מלוח הזכוכית לא נשכח; מחילה מרביב לימונד, שאף פעם לא ספרנו כשחקן מוביל בנבחרת; ומהשחקנים הישראלים, שאנחנו לא נאבקים מספיק מול אינפלציית הזרים והמתאזרחים שנוחתת כאן, אבל כמעט בכל קיץ הם גורמים לנו לנפח חזה בגאווה.

המשפט שמאפיין את הכדורסל הישראלי לדורותיו הוא "כנגד כל הסיכויים". זה קרה אינספור פעמים למכבי ת"א (1977, 2000 ו־2014) וגם לא מעט לנבחרת ישראל לדורותיה.

צריך להצדיע לדור טורינו 79', שהוא סוג של דור תש"ח עבור הכדורסל הישראלי, שיצר כאן הצלחה שכולם מחויבים לה, ומהדורות לאחר מכן, שתמיד הראו מחויבות ותשוקה בדרך להשתתפות מכובדת באליפויות אירופה. המסורת והמחויבות, מה שכל כך חסר לנבחרת הכדורגל שלנו, היא ההבדל בין נבחרת שבכל הדירוגים המוקדמים ביבשת היתה אי שם במקום ה־20 בואכה היום הביתה, לבין נבחרת שרחוקה ניצחון אחד מכניסה לטורניר הקדם אולימפי.

ארז אדלשטיין מקבל מחמאות מכל עבר ובצדק, אבל תצדיעו גם לעוזריו ליאור ליובין ובעיקר לאלון שטיין. הבלונדי החביב, שנזרק ממכבי ת"א בקיץ, הוקפץ לעגלת הנבחרת ובהיעדרו של סקאוט הוא עושה הכל: עוקב אחרי היריבות, עורך סרטי וידאו וכל הזמן מתנחל על אוזנו של הג'ינג'י. מי שלא רצה אותו במכבי, אולי יקבל אותו בריו.