ניצחון השיטה

1. בהערכות האופטימיות שלנו קיווינו לניצחון אחד משני המשחקים הראשונים באליפות אירופה. פיללנו שלא נקבל שידור חוזר לשלושת הטורנירים האחרונים שנפתחו (והסתיימו למעשה) באפס ניצחונות ובשלושה הפסדים. ייחלנו לנבחרת שתראה מחויבות, נחישות ותשוקה. ואת כל זה קיבלנו בגדול. בפעם האחרונה שהתחלנו אליפות אירופה ב־0:2 זה היה לפני 62 שנה במוסקבה. יהיו כאלה שיגמדו את היריבות שאותן ישראל ניצחה, אבל למי זה אכפת?

2. זה היה ניצחון ענק לשיטה של ארז אדלשטיין וצוותו. אפשר לשחק כדורסל קבוצתי ונהדר גם עם שלוש שלשות בערב. הנעת כדור מהירה, תנועה ללא כדור וריצה כמעט בכל הזדמנות הובילו את ישראל למחצית ראשונה חלומית, שאותה הוביל ליאור אליהו. יותר מכל ההכנה למשחק עשתה את הסיפור. מודע למחלת ההתנפחות מכלום, המאמן ביקש מכולם להישאר צנועים - כי אין לנו את הפריבילגיה להיות יהירים - והדביק את השחקנים בתשוקה ובמחויבות.

דיאור פישר תקף את פטרי קופונן בכל חסימה שקיבל, ורביב לימונד הראה ערב שני ברצף מדוע אדלשטיין ארז מאמין בו, כאשר הוא מחסל את הגארד המרכזי של היריבה.

3. ועדיין אין לנו שום ביטוח שהנבחרת תטבול תפוח בדבש בשלב השני בעיר ליל. בוסניה בראשות דושקו איבאנוביץ' תבוא הערב להרביץ ולחזור לתמונת הסיכויים, כאשר ליאור אליהו יקבל טיפול מיוחד. אסור לנו לבנות על עייפות של הבוסנים, כי עבורם זאת תהיה ההזדמנות האחרונה. הם ממש לא נעימים כאשר הם עוברים למצב מלחמה.

4. מתברר שפיב"א, הארגון שהפך למשל ולשנינה, מסוגל גם להוציא לפועל החלטות שתורמות לכדורסל. חלוקת השלב הראשון לארבע מדינות ושיתוף ארבע מדינות נוספות בארגון ובשיווק הופכים את האליפות הזאת למשהו שכיף לראות. לא עוד שמיעת חריקות סוליות הנעליים של שחקנים באולמות שוממים, אלא מפגנים של צבעים ואהדה ואולמות מלאים.

ההחלטה הבאה הנכונה תהיה לפזר יותר את משחק השלב הראשון העמוס. אין שום סיבה לשחק חמישה משחקים בשישה ימים, אלא בתשעה לפחות. כך גם איכות המשחקים תשתפר, כי המאמנים לא יצטרכו להביא למגרשים תוכנת מחשב של חלוקת דקות ועומסים לקראת ההמשך.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו