הפלשתינים יודעים שיש להם מה להפסיד

פיגועי היחידים בתקופה האחרונה מעלים שוב ושוב את השאלה - האם אנו על סיפה של אינתיפאדה שלישית? אינתיפאדה, יש לזכור, היא התנערות, התקוממות עממית. הדיון הציבורי השטחי מכנה, לצערנו מטעמי נוחיות, כל התפרצות אלימה או כל רצף של מעשי טרור בכינוי השגוי הזה.

ישראל חוותה לכאורה שתי אינתיפאדות. הראשונה היתה אינתיפאדה "לבנה", התנערות עממית אמיתית, שכללה בעיקר יידויי אבנים ובקבוקי תבערה וזכתה לתמיכתו של ציבור צופי הטלוויזיה בעולם, שייחל לניצחון דוד הפלשתיני על גוליית הישראלי.

השנייה, "אינתיפאדת אל־אקצא", שהחלה בשנת 2000 וארכה כמה שנים, כלל לא ראויה לכינוי הזה. זו היתה התקפה טרוריסטית אכזרית בשיטות הנפשעות ביותר, כפיגועי התאבדות והרג המוני, ונחשבת לשגיאה האסטרטגית הקשה של הפלשתינים בדור האחרון. התמיכה והגיבוי שלהם זכו הפלשתינים במערכה ה"לבנה", התפוגגו ונעלמו עם כל פיגוע התאבדות בבית קפה או בקניון.

כשיאסר ערפאת קיבל מהמדינות התורמות את המיליארדים הראשונים להקמת התשתיות הפלשתיניות, הוא נמנע מלהקים מבנים, מוסדות, תעשיות ואתרים אסטרטגיים. "המהפכה טרם הסתיימה", נהג אבו עמאר לומר, "ואנו צפויים להרס התשתיות הללו על ידי האויב הישראלי בכל רגע שבו נתעמת". ערפאת, המהפכן האולטימטיבי, אמר במילים מכובסות מה שכל פלשתיני הבין כפשוטו: אם לא יהיה לפלשתינים מה להפסיד, הם תמיד יהיו נכונים לצאת לרחוב ולהתעמת. אצל ערפאת זו היתה אידיאולוגיה.

עידן אבו מאזן, שהחל לפני עשור, התאפיין בהיפוך מגמה. "אפשר לקיים מהפכה ולבסס כלכלה נכונה בו בזמן", סבור אבו מאזן. בימיו רואה הגדה המערבית פריחה. שלא נתבלבל, שיעורי האבטלה עדיין גבוהים ובמקומות מסוימים המצב הסוציו־אקונומי קשה, אבל יחסית לתקופות העבר, תמורות חדשות פוקדות את הגדה. "ערי התפר", ג'נין, טול כרם וקלקיליה, שבות אט־אט למעמדן הכלכלי האיתן הודות לקשרים העסקיים עם ערביי ישראל ועם חלק מהציבור היהודי. באזור התעשייה המשופץ של ג'נין מטפלים כמעט רק במכוניות ישראליות. הלקוח הישראלי חוזר גם אל מרפאות השיניים בגדה, ממש כבשנות ה־70.

גם רמאללה ובית לחם מצויות בקו עלייה כלכלי. מי שמסייר במרכזיהן, עשוי לחוש כתייר בחו"ל הנהנה ממסעדות השפים וממותגי האופנה הפזורים שם לרוב. די גם להביט על שכונת היוקרה היאפית בפאתי רמאללה, אל־רוואבי, כדי להבין את גודל המסע של החברה הפלשתינית בשיפור איכות חייה.

מדוע, אפוא, לא פורצת אינתיפאדה שלישית? ברחוב הפלשתיני נשמעות סיבות שונות, החל ב"התבגרות האוכלוסייה", דרך החשש מעליית החמאס וכלה בתחליף, "האינתיפאדה המדינית" במוסדות האו"ם. אך הסיבה האמיתית היא שהפלשתינים תושבי הגדה מביטים דרומה לעזה, צפונה ללבנון, מזרחה לסוריה, לעיראק ואפילו לירדן, ואינם מתגעגעים לחלוק חוויות משותפות. לפלשתינים תושבי הגדה יש עתה הרבה מה להפסיד.