"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

ברק לא חשף סודות - אך הפר את אמון עמיתיו

,עודכן

חכמים הנחילו ללשון העברית את הביטוי השוביניסטי "הכל יודעים כלה למה נכנסת לחופה", ובמקביל הכל יודעים מדוע פוליטיקאים מתלחששים עם עיתונאים, ובשני המצבים נאסר להשיב במפורש. אהוד ברק היה צריך לדעת זאת בהתירו לאילן כפיר ולדני דור, שהוסיפו פרקים לביוגרפיה אשר כתבו עליו לפני כ־15 שנים, להקליטו מטעמי נוחות. בכך ירה לעצמו ברגל. הם העבירו את הקלטות לרוני דניאל מערוץ 2 - העיתונאי אשר פירסם ב־2010 את המסמך הכוזב על שם בועז הרפז.

ברק לא חשף סוד ביטחוני. גם החומר ששודר פורסם בעבר. אך כשהוא נשמע מפיו, וכשהוא מאשש את טענת גבי אשכנזי כי התנגד לתקיפה באיראן, ובעיקר כשטוען כי משה (בוגי) יעלון וד"ר יובל שטייניץ תמכו בהפצצה וחזרו בהם, נגרמת מבוכה רבה. גם אם הכל יודעים שהדברים דלפו בעבר - כשהם יוצאים מפי שר הביטחון, יש בהם הפרת אמונים כלפי עמיתיו.

על הפרק עומדות שתי סוגיות: האם בנימין נתניהו וברק התכוונו ברצינות לתקוף את מיזם הגרעין האיראני? הייתי ונשארתי בדעה (ששלשום הוצב מעליה סימן שאלה) כי הם הסתפקו מלכתחילה ביצירת דימוי של אופציה צבאית, ובזכות רושם זה עלה בידם להביא הישג מדיני מרחיק לכת, שהעולם (החרד מפני הפצצה באיראן) הטיל על האייתוללות סנקציות כלכליות גם כדי למתן את ישראל. זו היתה גישה עדיפה בעיניי, אבל ברק הכחישה. לדבריו, התכוונו לתקוף.

אילו התכוונו בכל נפשם ובכל מאודם, היו כופים את דעתם על הקבינט. רמטכ"ל אחד (אשכנזי) התנגד בטענה שאי אפשר, ואילו הבא אחריו (בני גנץ) אמר בכנות שאפשר גם אפשר, אבל הוא מתנגד. לצידם ניצבו ראש המוסד שהוא רלוונטי (מאיר דגן) וראש השב"כ (יובל דיסקין), שלארגונו אין קשר לנושא.

בהקבלה, כאשר גמלה בליבו של ראש הממשלה (ואז גם שר הביטחון) מנחם בגין ההחלטה לחסל את הכור הגרעיני בעיראק (1981), הוא גבר על התנגדות ראש המוסד (יצחק חופי) וראש אגף המודיעין (יהושע שגיא) ומנכ"ל הוועדה לאנרגיה אטומית (עוזי עילם) ומי שהיו שרי ביטחון (שמעון פרס ועזר ויצמן), והשיג רוב מוחץ בעד התקיפה. בגין גרף לצידו גם את השר־רמטכ"ל יגאל ידין.

נותר, אפוא, הספק כמה היו נתניהו וברק נחושים, וכמה השתמשו באיום הצבאי כדי לגרום להטלת מצור כלכלי על איראן אשר בלעדיו לא היו האייתוללות מוכנים לפתוח במשא ומתן על הגבלת תוכנית הגרעין שלהם.

הסוגיה האחרת היא מי צדק בוויכוח שפרץ מתחומי החדר הסגור של הקבינט (בגלל התבטאויות אשכנזי, ברק, דגן ודיסקין) באשר לתקיפת מתקני הגרעין. ככל שההסכם שחתם ברק אובאמה עם איראן יתממש, כך תיטה הכף אל מתנגדי התקיפה, וככל שיתברר במרוצת הזמן כי האייתוללות רימו את העולם, כך ייזכרו מיליונים רבים בגעגוע ובחרטה בנתניהו ובברק. לא נותר אלא להמתין לפסק דינה של ההיסטוריה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר