ההחלטה - אנדרוגינוס משפטי

חד־גדיא נגד חד־גדיא, ודבר מתוך דבר, אבל בניגוד לכל דבר. זה משפט הנקרא כמבולבל, אבל הוא משקף נאמנה את הפארסה של הדיון המתארך בבג"ץ על עתידו של העציר המינהלי שובת הרעב מוחמד עלאן. הוא עציר מינהלי או לא?

אם אינו עציר מינהלי, מי רשאי למנוע מבני משפחתו להזמין אמבולנס לבית החולים ברזילי ולהסיעו למרפאה בשכם? ואם אינם חופשיים לעשות כן - כיצד אין הוא נחשב על פי הגדרת השופטים לעציר מינהלי?

ההחלטה אמש היא מעין אנדרוגינוס משפטי. הן עציר והן חופשי; הן חולה והן כמעט בריא; מין לשון המתפתחת בשנים האחרונות בישראל, והיא מרחיקה הרבה מעבר לדיון בגורלו של עלאן עכשיו, בעתיד הקרוב או בכלל.

פעם נעשה שימוש בלשון מעורפלת ומטעה זו בעניין אחר לחלוטין. יהודה וינשטיין הודיע לבנימין נתניהו ולאהוד ברק כי יש לו השגות על מינויו של יואב גלנט לרמטכ"ל, אבל אינו אוסר. אם כן, אמרו לו, נמנה אותו. לא, הבהיר וינשטיין, אם הם יבקשו למנות את גלנט הוא ימנע זאת. מה הוא אמר להם, אפוא?

בפועל זו הלשון המשתלטת על השיח הישראלי הנספג בהססנות ובהתרחקות מקבלת אחריות. חיילים חשים כי פוקדים עליהם לירות במחבלים פעילים, אבל גם לא; ושוטרים מספרים בלחישה כי ההנחיות בחקירות מסוימות הן כן ולא כאחת; ונתניהו מצהיר על חתירתו לפתרון המבוסס על שתי מדינות לשני עמים, אבל ממשלתו אינה מחויבת לעמדתו בנושא כה מרכזי. כדאי אולי לזכור כי המשמעות הבעייתית של הלשון הזאת נדונה בניתוח הכישלון במלחמת לבנון השנייה. אז כבר עלתה הטענה כי הצבא אינו פוקד בלשון ברורה, והדבר ניכר בתוצאות המאכזבות.

פעם, בשנים שבהן עוצבו החיים היהודיים החדשים בארץ ישראל, רווחה סיסמה: "יהודי דבר עברית". עכשיו צריך לשנותה: "דבר עברית ברורה".

נכון לימים אלה מתכנסת הבעיה הגדולה לגורל האישי של פעיל ג'יהאד איסלאמי אחד. דווקא מבג"ץ צריכה לצאת בשורה לשונית אמיצה. הן ההחלטה להמשיך ולהחזיקו במעצר מפני שדחה את פשרת הפרקליטות והן ההחלטה הנגדית לשחררו מחייבות יושרה רבה וזקיפות קומה ונכונות לשאת בעול הביקורת. בשורה זו לא יצאה אתמול מהעליון, וזה מזמין בפועל עוד עול ולחצים.