לא מנהיג, טרוריסט

ימים רעים עוברים על הפלשתינים. המשל הערבי גורס כי מ"חבה לא עושים קובה" (לא עושים מגרגיר עניין גדול). התחמקותם של הפלשתינים ממו"מ להקמת מדינה ורצונם להקים את פלשתין על חורבות ישראל, כמו גם השאלות מי יהיה הראיס הבא - אבו מאזן, עריקאת, דחלאן או ברגותי - ושאלת ה"הודנה" עם חמאס בתיווך טורקי - לא מעניינים איש. העולם עסוק במאות אלפי ההרוגים ובמיליוני הפליטים האמיתיים, הנוהרים בעיקר מסוריה ומעיראק למדינות השכנות המצויות על סף התפרקות.

הביטוי הערבי "פולאן או עלאן" מתאר פלוני, שום־איש, כלומר Nobody. חרף זאת, האסיר שובת הרעב מוחמד עלאן מעסיק את התקשורת הישראלית, המציגה על מסכינו את פניו כמודל חיקוי לכל איסלאמיסט מתחיל. למי בעולם אכפת מעוד טרוריסט מהג'יהאד האיסלאמי שגייס מתאבדים נגד ישראל, שעה שהעולם מוצף טרוריסטים איסלאמים, בנגקוק מתפוצצת, איראן מתחמשת בגרעין ואלפי מהגרים מאפריקה מציפים את אירופה פושטת הרגל, הנכבשת בדורסנות בידי האיסלאם?

עלאן השובת רעב מעניין בעיקר את הח"כים הערבים ואת התנועה האיסלאמית (שרק בישראל היא עדיין חוקית), המבקשים להפיח חיים בעניין הפלשתיני הדועך, ושואפים (כמו בשבירת הסגר הימי על עזה) לפרק את ישראל מיכולותיה ההגנתיות. מבחינתם, אם ישוחרר או ימות אחת היא. יהיה זה תקדים ציני שירתיע את ישראל מלבצע בעתיד מעצרים מנהליים, המותרים במשפט הבינלאומי.

לא בכדי נטפל השב"כ לעלאן "המסכן". לפי תיקיו העמוסים לעייפה, היו חייו עתירי הטרור כרוניקה של מוות ידוע מראש. מעצר המנע המנהלי של עלאן ושל דומיו נובע מאי הרצון לחשוף בהליך משפטי את מקורות המידע עליהם בפני עורכי דינם. הדלפת המידע מהם לארגוני הטרור תפגע ביכולת הסיכול של שב"כ.

אין מדובר בענישה אלא במניעת טרור. אם ישוחרר עלאן לשטח, יחזור לפיגועיו בשירות הג'יהאד האיסלאמי, יביא להרג אזרחים ישראלים ויהפוך ממילא למבוקש בן מוות. אם יורחק לעזה - בעיסקה להשבת אזרחים וחלקי גופות - ניחא.

לפי מחשבי הקיצין, תופעות אבסורדיות מעידות על גאולה שבפתח. לאחרונה הפכו חכמולוגים ותיאורטיקנים במקומותינו לגנרלים ולמומחים לאסטרטגיית שלום ומלחמה, פנטזיונרים - למומחי ממשל ומשפט, ושוכני מפלגות קצה סהרוריות הפכו לטריבונל הפוסק מי לאצולה האינטלקטואלית ומי לפרולטריון. אינטלקטואלים בעיני עצמם אלה הפכו ל"נגידי חופש הדיבור". הבמה, המיקרופון והעט שבידם שמורים תדיר רק למקורביהם ונצורים ל"באסטונרים" שמנגד. באין בוחר, מינו אלה את עצמם לבמאי מציאות הזויה של שלום שקרי ולמעצבי המצפון והשיפוט המוסרי הציבורי.

באווירה זו הסבו חלק מרופאינו את ייעודם ממצילי אדם לפסיכולוגים המתמחים במניעי הטרוריסטים. לשיטתם, "אם מר עלאן מרעיב עצמו כמחאה פוליטית, זו זכותו ואין להאכילו בכוח". לפיכך, אם עלאן רוצה למות, אין למנוע זאת ממנו. כך פג תוקף שבועתם להציל כל אדם ללא תנאי. לפי ניתוח מניעים זה, אין לטפל בטרוריסט שנפצע קשה שהרי ביקש למות כשאהיד, ואין להציל אדם שנפצע בניסיון התאבדות שהרי ביקש למות.

לנוכח האבסורד כמעט מת איסמעיל הנייה מצחוק. בנאומו שלשום איים כי "אם נאכיל את עלאן בכוח (ונצילהו), נהיה אשמים ברציחתו"... למזלו עמד הרופא הרוצח - ד"ר מחמוד אלזהאר (בדומה ל"שאהיד" ד"ר רנטיסי) - כסעד להצילו. בעודנו מבקשים מרופאינו להחיות טרוריסט מתוקף החוק ושבועת הרופאים, פועלים ד"ר זהאר וחבריו להרוג יהודים ולנהל מו"מ על חלקי גופותיהם.

עלאן "מת לחיות", ולכן ההימנעות מהאכלתו פוגעת בבריאותו ומשמשת בשירות אויבי ישראל, שנכשלו בניסיונות דומים בעבר. אבוי לנו - גורל ישראל והעולם תלוי על בלימה בפיו של עלאן. זה כבר קרה עם השייח' יאסין. אם עלאן ימות כ"שאהיד", מה יהיה עלינו?