האינטרס מאחורי השיח היהודי של אובאמה

משהו מסוכן התפרץ לאחרונה בשיח האמריקני. זה החל לבצבץ בנאום אובאמה האחרון, באזכור הכסף של הלובי היהודי, ונמשך בעליהום שנעשה על הסנאטור צ'אק שומר, שזכה לעצומה נגדו, שעליה חתמו לא פחות מאשר 170,000 שזעמו על התנגדותו להסכם. ובאופן עוד יותר מפורש, באתר אינטרנט אחר ייחדו לו קריקטורה שבה הוצג בדמות של דוב בוגד האוחז בדגל ישראל ומסביר מדוע הוא מתנגד לעיסקה.

הדה לגיטימציה והדמוניזציה שנעשות למתנגדי העיסקה עם איראן נמשכות כבר זמן רב, רק שלאחרונה הן נצבעות בשיח בעייתי מאוד. תחילה היה זה נתניהו שהעז להתנגד לעיסקה הנרקמת, אובאמה הפך אותו לאויב המדינה ולא הסכים להיפגש עימו כשהגיע לאדמתה. אחריו הגיעו מדינת ישראל ו"הישראלים", כשהתברר שרוב חברי הכנסת בישראל מתנגדים לעיסקה. כעת, אלו הם חברי הקונגרס היהודים. מרגע שהחלו ניסיונות השכנוע של אובאמה כלפי חברי הקונגרס השונים, ובעיקר כלפי הסנאטורים, החל הזיהוי היהודי להישמע ללא מפריע. כמו מישהו הסיר את הפקק מן הבקבוק שטמן בחובו את "השיח היהודי" והוא לפתע מתפזר ומסמא את עיני הצופים מלראות את הסכנה האמיתית.

סנאטורים אמריקנים כבר לא מזוהים על פי החלוקה המפלגתית או המדינה שמטעמה נבחרו בלבד, אלא שם תואר ראשי מוצמד לשמם: הסנאטור "היהודי". היו אלו תחילה שלושה נציגי בית הנבחרים, "יהודים", שכבר לפני יותר משבוע הצהירו על התנגדותם לעיסקת הגרעין: ניטה לווי, סטיב ישראל וטד דויץ'. הם הוצגו בתקשורת האמריקנית כ"יהודים הראשונים" במפלגה הדמוקרטית שמתנגדים לעיסקה. אחריהם הופיע "הסנאטור היהודי" צ'ק שומר מניו יורק ו"הסנאטור היהודי" אליוט אנג'ל. וגם סנאטור דמוקרט מהוואי שהכריז על תמיכתו בעיסקה, בריאן שץ, הוצג כ"סנאטור היהודי". התמיכה שלו קיבלה משקל מיוחד אל מול התנגדותו של "הסנאטור היהודי" שומר. במאמר אחר, ב"לוס אנג'לס טיימס", מנו את שמות 12 הסנאטורים שעשויים להכריע את כף ההצבעה. שלושה מתוכם הוצגו כ"סנאטור היהודי", על השאר נתנו פרטי קורות חיים כלליים שאינם כרוכים במוצאם הדתי. כך גם ב־CNN, בסיקור לכאורה כללי של העיסקה, הופיעה הכותרת: "היהודים האמריקנים תומכים בעיסקה", והוצגו סקרים המראים כי בקרב היהודים האמריקנים יש שיעור גבוה יותר של תומכים בעיסקה ביחס לכלל האוכלוסייה.

ההתנגדות להסכם של הסנאטוריות הדמוקרטיות גרייס מנג, ג'יין שהיין וקירסטין גיליבראנד, ושל עוד נציגים אחרים של בית הנבחרים, לא הוצגה תוך ציון השורשים הדתיים, או אם תרצו - הגנטיים. העובדה, למשל, ששהיין נשואה ללבנוני (אמריקני) לא מופיעה בחזית השם שלה בראשי חוצות. ולחלופין, עמדותיהם של שומר או של בריאן שץ בעניינים שאינם קשורים לישראל לא כרוכות בהצגת הזהות היהודית בצד הסיקור התקשורתי. אבל הם יהודים, ומישהו רוצה שיידעו שהם יהודים, ובפרט כשהם מתנגדים לעיסקה או תומכים בה. ובמילים אחרות, השימוש ביהדות שלהם הוא מכוון. הוא מסמן. לעיתים גם מכתים.

כל זה קורה בעיתונות האמריקנית באופן חוצה זרמים ומפלגות, ולא במקרה. ממשל אובאמה משתמש בשיח היהודי ביודעין. הוא מכניס לזירה את היהדות של חברי הקונגרס כדי להעמידם לכאורה במבחן הזהות, לערער את הלגיטימיות שלהם אם הם מתנגדים להסכם ולחזק את עמדת הממשל אם הם תומכים בו. בשני המקרים, השיח הזה פסול.

צ'ק שומר סיפר שטרם קיבל החלטה שוחח עם בכירים בנושא, ובהם, הנשיא אובאמה, וונדי שרמן הכפופה לג'ון קרי והנרי קיסינג'ר, מזכיר המדינה לשעבר, זוכה פרס נובל לשלום. קיסינג'ר ומזכיר המדינה לשעבר ג'ורג' שולץ פירסמו כבר בחודש אפריל מאמר ב"וול סטריט ג'ורנל", שבו הם מונים את כשלי ההסכם וטוענים כי הוא הופך את איראן למדינה גרעינית. ההתנגדות להסכם, ברי, אינה קשורה בדם היהודי שזורם בעורקי המתנגדים, אלא במציאות המסוכנת שאיראן מייצרת בעולם ובחרדה מפני הגיבוי העולמי שהיא מקבלת למעשיה.