המדען שההיסטוריה שכחה

לפני 70 שנה, ב־6 באוגוסט 1945, זרקה ארה"ב את פצצת האטום הראשונה בעולם על הירושימה שביפן, ושלושה ימים אחר כך, לאחר שיפן סירבה להיכנע, נזרקה הפצצה השנייה, והאחרונה בהיסטוריה, הפעם על נגסאקי. כרבע מיליון איש, רובם ככולם בלתי מעורבים, נהרגו בהפצצות. הראשונה, אגב, נקראה "ילד קטן", והשנייה - "איש שמן". כל צבא והקודים שלו.

גרמניה נכנעה שלושה חודשים קודם לכן, וחגיגות הניצחון נערכו במאי. בדיעבד, קשה להצדיק את המכות המפלצתיות הללו על יפן. ההערכה היתה שהמשך ההפצצות האמריקניות הקונבנציונליות והמשך המצור הימי יכניעו את יפן, מה גם שבריה"מ הצטרפה למלחמה בה. חלק משותפי הסוד לפרויקט "מנהטן" הציעו להסתפק בהודעה על קיומה של פצצת אטום, או על פיצוצה ביפן, באזור ריק מאנשים. הפיזיקאי מקס בורן, למשל, הציע להטיל את הפצצה על הר פוג'יאמה, ולגרום ליפנים להיכנע, לאחר שיבינו באיזה נשק מדובר.

אבל לארה"ב היו רק שלוש פצצות באותה העת. הפלה של פצצה כזו ללא תגובה יפנית רצויה היתה עלולה להיות "בזבוז" של פצצה, וזו היתה כנראה הסיבה להחלטתו של הנשיא טרומן ללכת עד הסוף. פרופ' לאו סילארד, האיש מאחורי הפצצה, אמר על השימוש בה כי "מדובר באחת השגיאות הקשות בהיסטוריה", והוא לא היה היחיד. כמוהו התבטאו גם פרופ' אלברט איינשטיין ופרופ' אדוארד טלר ואחרים שהיו מעורבים, כך או אחרת, במיזם שעלה אז 2 מיליארד דולר, ואשר נועד, לכאורה, להרתיע ולא להרוג.

 

בעזרת המורה איינשטיין

סילארד היה אחד מיהודי הונגריה שהיגרו לאמריקה, והביאו אליה את בשורת הנשק המשמיד־כל. תפקידו במהלך פרויקט "מנהטן" לייצורה של הפצצה היה קריטי, אך דמותו לא נחקקה בזיכרון הקולקטיבי הקשור באותו מהלך דרמטי, שעליו התחרט.

הוא נולד ב־1898. נעוריו עברו עליו בפסט שבהונגריה, מקום שבו משפחתו נקטה מאמצים גדולים כדי להשתלב. הוא נולד בשם המשפחה ספיץ, שם גרמני שאותו החליט האב להחליף, שנתיים לאחר מכן, בשם ההונגרי סילארד. היתה זו משפחה משכילה, מן המעמד הבינוני, ולאו נחשב ילד פלא. בגיל 16 היה אלוף הונגריה במתמטיקה לנוער, ולא היה קץ לגאוות ההורים. עם סיום לימודיו התיכוניים גויס לצבא ההונגרי, והיה מועמד לקצונה. ב־1918 חלה בשפעת הספרדית והוחזר לטיפול בבודפשט, וכשנרפא, נודע לו כי כמעט כל הגדוד שלו נפל בקרב.

הוא ביקש להירשם, עם אחיו הצעיר, לאוניברסיטה הטכנית בעירו, והשניים החליטו לשנות בתעודת הזהות שלהם את דתם מיהודית לקלוויניסטית, כדי שקבלתם תובטח. לתדהמתם הודיעו להם כי לא יתקבלו לאוניברסיטה משום שמכסת היהודים מולאה כבר... הם החליטו לפנות לעיר הליברלית, שוקקת החיים, שלא הטילה מגבלות על יהודים - ברלין. בתחילה נרשם לאו למכון הטכנולוגי אך לימודי ההנדסה שיעממו אותו, והוא עבר לאוניברסיטת פרידריך וילהלם, על מנת ללמוד פיזיקה.

מורהו האהוב היה אלברט איינשטיין. עכשיו החלה תקופת הפריחה שלו. הוא רשם שורה ארוכה של פטנטים, עבודת הדוקטורט שלו זכתה לשבחים רבים מפיו של איינשטיין ומפיהם של אחרים וזכתה בכמה פרסים חשובים, ובשנת 1930 זכה בפרס החשוב מכל - אזרחות גרמנית.

אבל הכל השתנה במהירות. ללאו היה ברור שהיטלר מהווה סכנה איומה, וכשעלה לשלטון ב־1933, עשה לאו מאמצים כדי לשכנע את מקורביו לצאת עימו ללונדון, שם הקים ארגון שסייע למדענים שברחו מגרמניה (כמעט כולם יהודים) להיקלט בבריטניה בתחומי עיסוקם. כך הצליח לעזור ל־2,500 איש.

במקביל עבד בבית החולים סנט ברתולומיאו על נושא האיזוטופים הרדיואקטיביים למטרות רפואיות. סילארד הגיע למסקנה שיוכל להרחיב את מחקרו בארה"ב, וב־1938 היגר לשם. הוא פעל באוניברסיטת קולומביה, וגילה את הפוטנציאל הטמון בפלוטוניום לצורך הוכחת התיאוריה שלו באשר לתגובת השרשרת הגרעינית, המסוגלת לייצר מקור אנרגיה חדש.

אל ליבו מתגנב חשש כי מדענים גרמנים יודעים את מה שהוא יודע, וכי הם ינסו לתעל את המידע הזה לצורך יצירת נשק גרעיני בעל כוח הרס שהאנושות טרם ראתה. הוא פונה למהגר יהודי אחר בצפון אמריקה, מורהו לשעבר, איינשטיין, ומציע לו לכתוב לנשיא פרנקלין רוזוולט על הצורך לפתח נשק כזה באמריקה לצורכי הרתעה, לפני שינצלו הגרמנים את נגישותם לאורניום ויפתחו את הכלי הזה בעצמם. בסופו של דבר חתמו על המכתב, מלבד השניים, גם יוג'ין ויגנר ואדוארד טלר (גם הם נולדו כיהודים בהונגריה).

 

המסך מיהר לרדת

ארה"ב היתה עדיין במעמד ניטרלי במלחמה, אך הנשיא התרשם מן המכתב והורה להתחיל בהכנות למימוש ההצעה. בדצמבר 1941 יצא פרויקט "מנהטן" לדרך. לאו מונה לתפקיד הפיזיקאי הראשי של המיזם, הוא הירבה לשאול את המדענים האחרים שאלות פרובוקטיביות ונכנס איתם לעימותים מרגיזים, עד שבשלב מסוים רצו להרחיקו בטענה שהוא אזרח מדינת אויב, אך הוא זכה לגיבויו של שר המלחמה, הנרי סטימסון, ובמארס 1943 זכה באזרחות אמריקנית. בינואר 1945 נוצרה הפצצה הגרעינית הראשונה בעולם.

הוא פילל לכך שלא יצטרכו להשתמש בה, וכי תשמש להרתעה בלבד ותכניע את גרמניה ואת יפן. הוא חשש ממירוץ חימוש אטומי בעולם, הוא התחנן לערוך ניסויים כדי לדעת מה עוצמת ההרס, והתחנן שלא להפציץ אוכלוסייה אזרחית, אבל הפצצה כבר לא היתה שלו, ושארית חייו עברה עליו במפחי נפש.

לאו נטש את תחום הפיזיקה ועבר לביולוגיה, באוניברסיטת שיקגו, והתמקד בהמצאות שונות להצלת חיים, בעיקר תוך כדי שימוש בקובלט (בשלב מסוים הצליח להציל עצמו מסרטן השלפוחית באמצעות טיפול זה). הוא היה מעורב גם בשיבוט התא האנושי הראשון. ב־1964, בגיל 66, מת בשנתו מהתקף לב. גרטה רעייתו, היתה שם לצידו, ולא הצליחה להעירו. בשנה שעברה הוצג בברודוויי מחזמר על חייו. הצופים לא הגיעו, והמסך מיהר לרדת. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו