הרכבת הקלה: אופטימיות זהירה. מאוד

לפני 30 שנה לקחתי איתי לחופשה משפחתית בטורקיה ספר מסידרת חסמב"ה ומהדורת סוף שבוע של עיתון שקיבלנו בשדה התעופה. בגלל מצוקת התכנים בשפת הקודש קראתי כל מילה ומילה בעיתון, כולל את המוסף המקומי של ת"א שעסק בהקמת רכבת תחתית בעיר. הכתבות התייחסו בין השאר לניסיונות העבר שהחלו בשנות ה־30 של המאה הקודמת וגם לקושי ההנדסי בבניית רכבת תחתית אמיתית בעיר העברית הראשונה. למרות זאת הנימה היתה חיובית ואופטימית והתחזית הבטיחה שזה יקרה "בקרוב". כידוע, אותו "בקרוב" מאוד התרחק.

שלא תבינו אותי לא נכון - כמו שהייתי בעבר בעד עבודות התשתית שיזם ראש העיר, רון חולדאי, למרות המטרד שהן יצרו, כך אני בעד פרויקט הרכבת, אבל אין לי אשליות לגבי תקופת המעבר. זה הולך להיות סיוט ארוך ומתמשך. רכבת קלה? עד סיום הפרויקט יהיה מדובר בפרויקט רכבת הקללה. אני מסתכל מסביבי גיאוגרפית וחברתית ורואה רק בעיות.

עד כה נסיעה שגרתית שלי לעבודה בקו 39 מכיכר הבימה לשכונת יד אליהו נמשכה כ־8 דקות אבל קו זה עובר בצומת מעריב שייסגר לתנועה בשבוע הבא עד למועד כלשהו, מתישהו, אי שם באופק. נכון, יש נתיבים חלופיים אבל איך זה עוזר אם כל העיר תהיה פקוקה?

אחד הפתרונות המרכזיים לצרות התחבורתיות הצפויות הוא בכלי התחבורה הדו־גלגליים: אופנועים, אופניים, סקוטרים, אופניים חשמליים וכו' אבל דווקא לאחרונה החל קמפיין תקשורתי נגד סכנות האופניים החשמליים למרות שהם מסתמנים כפתרון המועדף למצב ובשבוע הבא הם יהפכו לחברו הטוב של האדם.

לטענת מנהלי פרויקט הקמת הרכבת הקלה, בעוד שש שנים העבודות כבר יסתיימו ואוכל לעלות על אחד מהקווים המתוכננים לנסיעה חווייתית. למרות המאמצים להיות אופטימי, תרשו לי להטיל ספק בתחזית ורודה זאת ולאור העובדה שאני שוטה אספק לכם נבואה ריאליסטית: היום אני בן 42, וגם כשאחגוג, סליחה, גם במהלך התמוטטות העצבים ביום ההולדת ה־50 שלי, אני והמטפלת הסיעודית שלי נגיע לחגיגה שיארגנו לי בבית האבות המקומי במונית ולא ברכבת הקלה הלא קיימת. אם נסתמך על התקדים הירושלמי שהיה אמור להסתיים גם הוא אחרי שש שנים אך נמשך קרוב ל־12 שנה, אני מקווה שאוכל לזכות לנסיעה בגירסה התל־אביבית לפני שאהיה זכאי להנחת פנסיונר.

לאופטימיים והנאיביים שביניכם רק אזכיר שבתחילת כל חורף תל־אביבי, עם הגשם הרציני הראשון, העיר הופכת לבריכה ציבורית אחת גדולה, הרמזורים מתקלקלים והצופרים רועמים. קחו את המציאות הזאת ותוסיפו לה את עבודות התשתית שגם בהן יתקשו להתמודד בתחילה עם השלולית התל־אביבית המצויה, והנה לכם עיכוב ראשון בפרויקט. זאת בהנחה שעד אז ננצח את מלחמת החולדות הראשונה שכולם מבטיחים לנו בימים האחרונים.

אבל צריך גם לזכור שעם כל הצרות הצפויות, בעוד 6 עד 60 שנים תהיה לנו רכבת קלה ויום לאחר שעבודות התשתית יסתיימו, הסיוט המסתמן יהפוך לזיכרון עמום ואני מאמין שרובם הגדול של אחיותיי ואחיי התל־אביבים יגיד "היה שווה" ויברך על המוגמר.