מתווה "העבודה": התקרבות לקונצנזוס

המתווה המדיני שהוצג אתמול בנוכחות יצחק הרצוג מלמד על תפנית משמעותית בתפיסת העבודה בהקשר להסדר העתידי עם הפלשתינים. חיליק בר מתח ביקורת על הימין, אבל בפועל התבררו שתי אמיתות מרכזיות: בנסותה להשתחרר מלפיתת הפוסט־ציונות חוזרת העבודה לקבוע כי ירושלים לא תחולק לעד; והחידוש העיקרי הוא באימוץ התביעה שיהודי לא יגרש יהודי מביתו, אם הוא מאכלסו ברשות ובסמכות.

תביעה זו נולדה לאחר עקירת גוש קטיף, ורוב מכריע של פוליטיקאים (גם בליכוד) נמנע מלאמץ אותה, אך עתה ניכר שינוי מהותי. כפי שאום אל־פחם יכולה להתקיים בכבוד ובשוויון ובתנאים של אוטונומיה תרבותית בישראל של הקו הירוק - כך יורשו מתנחלים להישאר בתחומי הריבונות הפלשתינית בתנאים זהים, ואין מקום לעוקרם. ישראל תפצה על האדמה, אבל לא תגרש. זו מהות המסגרת לכל הסדר.

באורח טבעי יתעוררו פרשנויות סותרות למניעיה של העבודה לחדש את פניה. אפשר לומר כי מדובר בתובנה עדכנית. אך גם שמדובר בנהייה אשר מקורה באופורטוניזם המבקש לצבור אהדה לקראת הבחירות. סביר כי מדובר בתמהיל של מניעים ראויים יותר וראויים פחות.

קבלת הפנים למתווה החדש היתה מאלפת ומקורית. ינון מגל מהבית היהודי ושלום עכשיו צידדו, ואילו ציפי חוטובלי ותנועת אם תרצו הסתייגו. טבעי שאישים בליכוד ילעגו לעמיתיהם מהעבודה שהגיעו לתובנה זו באיחור רב, אבל עדיף שיקבלוהו בברכה. זה העיקר.

אין זאת אומרת שצריך לקבל את המתווה החדש במלואו. לא כל סעיפיו מעשיים. תשובה ישראלית ליוזמה הערבית מ־2002 תיראה מיושנת, אך אלה הספיחים. המהות היא שיש איזו התקרבות בין הזרם המתון־מרכזי בליכוד, שמצדד לפחות מילולית בפתרון שתי המדינות לשני העמים, לבין ליבת העבודה אשר אינה רואה בהתנחלות מכשול לשלום אלא מרכיב הראוי להיכלל בכל הסדר.

המהלך החדש נפתח בשעה שתנועת "עתיד כחול לבן" הודיעה אתמול, בהתבסס על מחקרי פסיכולוגים מהמרכז הבינתחומי, כי ציבור המתיישבים מתון יותר מכפי שאפשר לחשוב. הם "רואים בנאמנותם לישראל ערך עליון, ולכן יסכימו בתנאים מסוימים לקבל נסיגה".

המסקנה העולה מן השינוי שעליו הוצהר אתמול ללא התנגדות השמאל בעבודה היא שבעתיד - אם תיקרה ההזדמנות - ימתין לה רקע נוח יותר לצירוף המחנה הציוני לממשלה.