בחסות אובאמה, איראן הופכת למעצמה החזקה במזה"ת

לקראת נעילה היה רצון כללי של תומכים ומתנגדים, שהעיסקה כבר תיחתם ותרד מסדר היום של העולם. לא מפני שהיא ראויה אלא מכיוון שכל יום וכל שעה צייצו למדינות המעוניינות והמעורבות כי עוד ויתור מערבי ייחגג ברחובות טהרן. מבחינה זו, ייתכן כי אילו סיימו לפני חודש היו תנאי ההסכם פחות רעים מאשר עתה.

הסכם הגרעין האיראני יילמד עתה לכל פרטיו וגווניו בכל משרדי החוץ בעולם. שתיים מרעותיו החולות קשורות בעולם הערבי: ארה"ב מכרה את בעלות בריתה בעולם הערבי "במורד הנהר", כביטוי השגור בפי האמריקנים; והן, אם תאבות חיים הן, עשויות לבקש לעצמן תחליף בצורת מטריית ביטחון חלופית, או חלילה לחתור ולהשיג לעצמן יכולת גרעינית. די לזכור כי פצצת האטום הפקיסטנית מומנה בכסף סעודי.

יהיה צורך לנתח סעיפים רבים ב־129 עמודי ההסכם ולעמוד על משמעותם, אבל מדאיג במיוחד שאין בו היגוי אוטומטי של הילוך בחזרה להטלת סנקציות נוספות. אין ספק שיש כמה סעיפים מרכזיים חיוביים בהסכם. אולי גם צריך להאזין לגיורא איילנד המסביר כי ההסכם רע, אבל היעדר הסכם אף רע ממנו. אך עוד קודם לכן ראוי לתת את הדעת לכך, שאם האיראנים כצפוי יפרו את ההסכם וימנעו את הפיקוח על כוריהם ויסתירו את מעשיהם, אין מי שיחזיר באחת את המצור הכלכלי היעיל שכה הציק להם עד כה, ועתה יימוג.

שני נשיאים אמריקנים, שיש ביניהם מידה של דמיון, גרמו למפלצת האיראנית להגיע למימדים אשר הפכו אותה למעצמה החזקה במזרח התיכון - זו אשר בעקבות ההסכם גם חלק מאויביה יחזרו אחריה בראותם בארה"ב "משענת קנה רצוץ".

ג'ימי קרטר תרם רבות להפלת משטר השאה, שהיה חמור ודיכא זכויות אדם ונהג באכזריות, אבל בעשותו כן פתח את השער הראשי בפני הרפובליקה האיסלאמית בראשות האייתוללה חומייני; ו־36 שנים לאחר מכן העניק אובאמה ליורשיו בטהרן את המפתח להכתיב את התנהלות המזרח התיכון על פי האינטרס האיראני. נזקם בתחום האיראני הוא עובדה, וההתמודדות עם מורשתם תחייב את ישראל וסעודיה ומצרים וירדן והמפרציות - ואולי בסופו של תהליך גם את טורקיה - לטכס עצה כיצד למסד שיתוף פעולה ביטחוני לבלימת טהרן, גרעינית־טרוריסטית או רק טרוריסטית ל־15 השנים הבאות.