"ילקוט הכזבים" של אובאמה

ב"ילקוט הכזבים" של הפלמ"ח פורסם סיפור מעשה באיש ציבור בכיר (כנראה משה סנה), שעמד לנאום לפני המגויסים. הוא כתב על פתק ראשי פרקים לטיעוניו. ליד אחד מהם ציין: הטיעון חלש, יש להרים את הקול.

ברק אובאמה קרא כנראה תרגום של "ילקוט הכזבים" לאנגלית. שכן ההסכם הגרעיני שהוא להוט לחתום עם איראן נראה לסנאטורים משתי המפלגות ככברה מנוקבת. יותר מדי חורים, פחות מדי התחייבויות איראניות להימנע מייצור נשק גרעיני. בהיעדר טיעון משכנע לתמוך בהסכם עם איראן, החל גם אובאמה להרים את הקול ולהכריז שההסכם עם האייתולות הוא תמצית כהונתו כנשיא.

כך הוא מבקש להבטיח כי סנאטורים דמוקרטים ממפלגתו, המבינים כמה הרחיק לכת בוויתוריו, ייקראו אל הדגל לתמוך בו ולשמש תפאורה מקרטון לשנותיו בבית הלבן. אין נימוק חלש מזה.

אמש נכנסה הישורת האחרונה של המשא ומתן לשלב הסיום. נדמה כי שני הצדדים חדלו להיאבק זה בזה. המתווכים משני המחנות היריבים התאחדו לסייע זה לזה לספר - כל אחד בארצו - כמה הצליחו להונות את המתחרים. יש להם אינטרס משותף.

ניתוח מדויק של ההסכם ייעשה רק לאחר שיתפרסם וייבדק היטב ברחבי העולם, ובעיקר בקונגרס האמריקני. לפי שעה מסתמן דפוס אחד בלבד: כל מה שהשיגו האיראנים מוחשי, ברור, מעשי ואינו מוטל בספק; וכל מה שהשיגו (לדבריהם) האמריקנים דווקא מוטל בספק, ורק העתיד יוכיח אם היה מעשי.

ארה"ב, ועימה המערב וישראל, יצאו וידם על התחתונה בגלל מהות הממשל הנוכחי. הדעת נותנת כי אילו ישב בבית הלבן נשיא אחר - דמוקרטי כרפובליקני - היה מנהל את המשא ומתן בלשון שונה. לא מפני שאובאמה אינו בקיא במלאכה זו אלא מפני שראיית העולם שלו, מה בדרגת חשיבות עליונה ומה לא, אינה דומה לזו של כל נשיא אחר.

הצירוף של אהדה טבעית לאביב הערבי, והאשליה כי הפלת משטרים פרו־אמריקניים משרתת את האנושות, והניתוח כי המזרח התיכון ממילא איבד מערכו בעיני אמריקה - העמיקו את נכונותו הטבעית של הנשיא לא להסתבך בעימות. התוצאה היא שמיליארדים יזרמו עתה לאיראן, והסיכוי שהבלתי מרוצים יפילו את משטר האייתוללות פחת במידה מכרעת. 15 שנים לאחר תום "המאה האמריקנית" - זקוקה ארה"ב לעירוי דם פוליטי.