הסטטיסטיקה לא משקרת

1. הציבור לא תמיד מדייק בתפישה שלו את האירועים. קיימת תחושה חזקה שפדרר הוא השחקן המושלם ביותר שפשוט נכנע לשנים ולגוף מתבגר, אבל הטלוויזיה, חמושה בטכנולוגיות עיבוד תמונה, הביאה סטטיסטיקה מעניינת במהלך המערכה השלישית: פדרר רץ בשבעה אחוזים יותר מיריבו. בסיום, ולכך יש רק סיבה אחת מרכזית בטניס, ג'וקוביץ' מצליח לחתוך את הכדור רחוק יותר מגופו של פדרר. בטניס רצים כמה שהיריב באיכויות החבטה שלו מכריח. פשוט צריך לרוץ יותר נגד החבטות של ג'וקוביץ'. בטניס של הטוב מחמש מערכות זו לא סטיסטיקה, זה דו"ח הפתולוג.

2. ג'וקוביץ' הוא לא טניסאי גדול יותר מפדרר או מרפאל נדאל, אבל הוא לטעמי טוב יותר מהם בשיאם מכיוון שהוא תוצאה שלהם. הוא תוכנן להתגבר עליהם, ולכן הוא קרוב מאוד לפדרר בשיאו במשחק ההתקפה ולנדאל בשיאו במשחק ההגנה. עוד נתון מאתמול: ג'וקוביץ' השיג 2.8 ווינרים על כל טעות לא מחויבת; אצל פדרר היחס היה 1.6. זה הרבה. פדרר היה הרואי בהצלת המערכה השנייה בשובר שוויון נפלא, אבל אין סיכויי ניצחון ריאלים במצב כזה.

3. הקהל האליטיסטי של אנגליה שבוי לחלוטין בהערצה לפדרר. זה לא רק הטניס המופלא, אלה גם התכונות של אנגלית טובה, אב למופת וכל ערכי הבורגנות שקרובים יותר לליבם ממי שמתאמץ, למשל, לאסוף כספים עבור קרבנות אסון שיטפון בארצו.

אבל אלופים גדולים נשפטים בצמתים של פסיכולוגיה ומומנטום במשחקי החוץ. כשפדרר איבד שתי נקודות במערכה הראשונה, הוא התמוטט להפסד 7:1 בשובר השוויון. כשג'וקוביץ' שמט חמש נקודות מערכה בשובר השוויון, הוא פשוט מייד האריך את הנקודות ובתוך כ-20 דקות פדרר כבר הגיע אל הרגע שבו צריכים לקחת הימורים פרועים, והטלוויזיה הציגה תמונות קורעות לב של בעלי רולס רוייסים לבנים ונשותיהם שהחזיקו אצבעות לנס של פדרר.