ברכה ראוי להוקרה כפולה ומכופלת

לא הכרתי את אפרים ברכה. שיבחו אותו, הכפישו אותו. נטייתי להעריך כי היה ישר ולא עבריין. לא רק מפני שחצה בשלום את ים בדיקות הפוליגרף של המשטרה, אלא מפני שידע כמה מסוכן להתהלך עם מכשיר הקלטה סמוי על הגוף. תמיד קיימת סכנה כי הצד השני יאמר משהו שיביך את נושא המכשיר. חוקר מנוסה כברכה, המכיר את יתרונות המכשיר ומלכודותיו, חייב להיות משוכנע כי הוא נקי מכל רבב. אחרת לא יישא אותו על גופו מול החשוד.

גם איני מכיר את העיתונאי אבירם זינו מ"מעריב", שקיבל מידע מברכה ומסר על כך למח"ש. כל עוד סיפר אישית ליהודה וינשטיין על חשד מסוים הקשור בברכה וביחסיו עם הרב העבריין יאשיהו פינטו - ניחא; אבל להראות לאנשי מח"ש את המסרונים בנייד שלו? - לא ולא. אין צידוק, אף שזינו יוכל לטעון כי פעל בתום לב ולא הבין את המשמעות החמורה של מעשהו.

בפועל התרחשה טרגדיה. ברכה נולד לסביבה עבריינית, אך עלה בידו לצוף ולצאת מן הסחי ולהתחבר אל שלטון החוק, ולהשתלב בכל מה שהמשטרה צריכה לייצג בעיני הציבור, ויש בקורות חייו ובמעשי המשפחה למען ביטחון הציבור וביטחון האומה מה שהוא "לתפארת מדינת ישראל". להזדהותו הכמעט־כפייתית עם תפקידו, עם הרובד המסורתי בחייו, ולאישיותו התלותית בפינטו ברגע של משבר חמור בחיי קרוב משפחתו היה חלק חשוב בהחלטתו הנוראה לשים קץ לחייו. התמהיל יצר אסון.

ביסודו של דבר, ראוי ברכה להוקרה. בעיקר מפני שלא הניח לאהדתו העמוקה לפינטו להעביר אותו על דעתו ועל החוק, והוא בחר לספר על ההצעה העבריינית למפקדו יואב סגלוביץ'. אם גם, כטענת אנשי פינטו, ברכה קיבל ממנו טובות הנאה (איני מאמין) - כי אז זה לא ראוי, אבל מגיעה לו הוקרה כפולה ומכופלת, שידע כי ניתן לסוחטו ובכל זאת העדיף את החוק על הרב העבריין.

כל אסון כזה גורר אחריו רגשי אשמה. תמיד חשים החברים כי לא עשו די למען הנרדף, ואפילו הוא חבר שחטא; ותמיד יש ייסורי מצפון, אבל בפועל אי אפשר למנוע את המעשה הנורא. לא העובדות גורמות לטרגדיה, אלא כיצד הן מתלבשות על מבנה האישיות של הקורבן.