הסיפור שאינו נגמר מחפש פתרון

שנה למבצע צוק איתן, שהיה בעצם מלחמה אשר נמשכה 53 ימים וגבתה מחיר של 73 הרוגים בצד שלנו ו־2,203 הרוגים בצד הפלשתיני. פעם אחר פעם אנחנו מוצאים עצמנו במבצעים כאלה, אשר איננו יכולים לנצח בהם, אשר אותם אנחנו מנסים למנוע עד לרגע האחרון, אשר נקראים "מלחמה א־סימטרית" או בלשון פשוטה יותר: "לא כוחות". אנחנו הבריון השכונתי המאופק שמנסה לא להיקלע לעימות, משום שהוא חושש שכל תזוזה שלו עלולה להסב נזק "לא מידתי" ליריבו, אבל היריב דווקא מעוניין לחשוף את חוסר הסימטריה הזה. 

וכששני הצדדים מוצאים עצמם בזירה, הכל כבר כתוב מראש. אנחנו נסכים (כמעט) לכל הצעה להפסקת אש, נעשה מאמץ להסתפק בפגיעות מדויקות באמצעות חיל האוויר ובסוף נמצא עצמנו בשטח, בעימות מול כוחות מקומיים המכירים את השטח טוב מאיתנו. ואלה מסוגלים להפתיע אותנו, להלום ולחטוף, וחיל האוויר ידייק ברוב המקרים, אבל לא בכולם, וכשאינו מדייק הוא פוגע בבלתי מעורבים, מבוגרים וילדים, במספרים גדולים.

הבריון השכונתי אינו יודע כיצד לעטות כפפות של משי, וכשהוא פוגע, הוא פוגע באמצעות מטוסים, טנקים וארטילריה. הוא משוכנע שאין זה באשמתו, אבל בקרב הזה, של "לא כוחות", המנצח הוא המפסיד, גם אם המפסיד אינו מנצח. ובעולם שבו כולם רואים את כולם, לא יעזור כלום: אנחנו הורסים, בשיטתיות, רבי־קומות אזרחיים בעזה והורגים ילדים פלשתינים; וכאשר חמאס ושותפיו יורים עלינו טילים, יש לנו כיפת ברזל. 

הנרטיב שלנו משכנע מאוד. בייחוד אותנו. פלשתינים חטפו שלושה צעירים ישראלים בגדה המערבית, יצאנו למבצע כדי לאתר אותם, בלי לדעת שהם נרצחו בינתיים. במבצע נעצרו ונפגעו אנשי חמאס, חמאס בעזה החל לירות טילים, אנחנו ניסינו לעצור את העימות, וחמאס רצה, כנראה, להתעמת איתנו בכל מחיר. הוא החל לירות עלינו מתוך בתי ספר, מתוך דירות פרטיות, מתוך מתקנים של האו"ם (אונר"א). 

חמאס היה זקוק לעימות כדי להשתחרר מן המצב שאליו נקלע. הנהגתו ראתה איך במקום מוחמד מורסי והאחים המוסלמים מולידי חמאס, הפך הגנרל עבד אל־פתאח א־סיסי לנשיא מצרים, ואת המימון האיראני מבושש לבוא. כתוצאה מכך ארגון הטרור לא היה יכול לשלם את משכורות פקידי השלטון.

וסיפור המעשה יחזור על עצמו בעתיד. אנחנו איננו מחפשים את העימות, אך כשלחמאס יהיה נוח, הוא יחליט על הסיבוב הבא, באמצעות ירי טילים או שימוש במנהרות המובילות אל גבולנו, ואשר צוק איתן לא גילה או לא פוצץ. חמאס יודע שגם ממשלת ימין מובהקת לא תוביל מהלך של הכחדה מוחלטת של הארגונים האיסלאמיים הקיצוניים, משום שלכל ברור במה זה כרוך, ממש כפי שברור שהכחדה מוחלטת אינה מעשית, וכי תמיד יצוץ מישהו חדש. 

חמאס גם יודע שאם 500 ילדים פלשתינים נהרגים במבצע כזה, לא יעזרו אלף כבאים ולא שגרירים באנגלית רהוטה. לא יושיעו גם גנרלים מאמריקה, שיסבירו כי ההבדל בינינו לבין אויבינו הוא שהם יורים על אוכלוסייה אזרחית מתוך כוונה לפגוע בה, ולנו זה קורה למרות שאיננו רוצים לפגוע באוכלוסייה אזרחית, בוודאי לא בכל כך הרבה ילדים.

לא שזה לא נכון, ולא שרוב העולם אינו מבין את העניין, אלא שהוא אינו מוכן לקבל את התשובה. אם אינכם רוצים לפגוע בכל כך הרבה אנשים בלתי מעורבים, אומר לנו העולם, אז מדוע אתם נוקטים צעדים כל כך קטלניים? וכשאנו עונים כי המצאנו פטנט מיוחד במינו, הומני ומונע כאב, בשם "הקש בגג", אומר לנו העולם כי זה מנוגד לחוק הבינלאומי ולא מספיק.

 

לחזור לשולחן המו"מ

לקח לנו זמן להבין כי דווקא צוק איתן הפך לקו פרשת המים בתדמיתה של ישראל: הטילים מעזה הגיעו לראשונה לתל אביב. במשך כמה שבועות היתה הכלכלה משותקת והתיירות נפגעה באורח אנוש. הטילים, שעליהם דיברו שנים ארוכות, אכן הגיעו לסביבת נתב"ג, וחברות התעופה הזרות, רובן ככולן, הפסיקו לטוס לישראל וממנה. עשרות חיילים נהרגו. היישובים בעוטף עזה התרוקנו, ומי שנשאר בהם נחשף לפגיעות קשות. אז מה, אנחנו צריכים לשלם מחיר על כך שכיפת ברזל מנעה נזק רב יותר? שאלה טובה. 

ואף על פי כן, העולם התבונן במסכי הטלוויזיה וברשתות החברתיות וראה 1.8 מיליון איש צפופים ברצועה צרה - בלי ממ"ד, בלי כיפות ברזל ובלי חיל אוויר. אלפים רבים, שעולמם חרב עליהם, נצפו בין ההריסות, מחפשים את גופות יקיריהם או את חפציהם העלובים. העולם ראה משפחות שנקטלו, אב מבכה את ילדיו, סבתא מייבבת על גופות נכדיה. ובתל אביב - יום שמש נאה, אזעקת אמת, ואנשים היושבים בבית קפה פוסעים באופן מסודר אל המקלט, ביודעם כי כיפת הברזל הופכת את המקלט לתפאורה.

יש בינינו ויכוח אם יכולנו למנוע את כל העניין, אם יכולנו להגיע, כבר מזמן, להסדר שלם וקבוע עם הפלשתינים, לשלום שהיה מונע את הנסיגה החד־צדדית מרצועת עזה, בלי שום התחייבות של הצד השני, ואשר היה מאפשר לנו לחיות לצד הפלשתינים לפחות כפי שאנו חיים לצד הירדנים והמצרים. אבל נדמה לי שאין ויכוח כי שום נאום באו"ם ושום עמידה גאה בפני ועדה לא יוכלו להיות התשובה הניצחת למצב שאליו אנו מגיעים כבר שלוש פעמים לאחר הסיבובים בעזה. עוצמתנו הרבה אינה מותאמת לסיבובים האלה. אם לא נשתמש בה כלל - לא נוכל להגן על עצמנו. אם נשתמש בה כפי שהשתמשנו בעבר - נשלם מחיר גבוה מאוד של חרמות, התרחקות ידידים ועמידה בפני מערכות משפטיות בינלאומיות.

גם את החלק המוסרי יש לזכור, ולכן את הסיבוב הבא צריך למנוע. לא בכל מחיר, אבל במחיר סביר שיוביל להפסקת אש ארוכת טווח. אם משא ומתן שכזה מתקיים היום - יבורך, ואם לא - כדאי לעשות כל מאמץ כדי לקיימו.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו