דאעש: זו מלחמה על תרבות

העולם נדמה כמוכה תדהמה מאירועי הטרור האחרונים המשויכים לדאעש ולתומכיו. אלא שבחינה עקבית של הארגון ואסטרטגיית הפעולה המנחה אותו אינן צריכות לעורר תמיהה. הארגון חדור האידיאולוגיה האיסלאמית הסלפיסטית־ג'יהאדיסטית, אשר נשען על מתווה ועל היגיון פעולה רשתיים, פועל בחזיתות רבות במקביל ובשיטות אלימות ורצחניות במיוחד. פעולות אלו מלוות באסטרטגיה תקשורתית יעילה, המתבססת על שימוש יעיל ברשתות החברתיות ותכליתן כפולה: הראשונה היא יצירת תודעת הלם ומורא בקרב אוכלוסיות ומשטרים, והשנייה היא בחזקת עידוד לכוחות הלוחמים ומנוף לגיוס מתנדבים נוספים לארגון ולמימוש המחויבות שקיבלו על עצמם בהצטרפותם לדאעש ובשבועת האמונים למדינה האיסלאמית.

המערב עדיין מתקשה להבין את התופעה ולהתמודד עם משמעויותיה, ובחלק מהמקרים, בדגש על צרפת, אף מתכחש וביודעין למשמעויות. הנטייה המסתמנת היא להתייחס לדאעש כאל איום צבאי במהותו ולהתעלם מהרעיון הפוליטי שהוא מייצג בשם האיסלאם. דאעש פועל כנגד הסדר העולמי הקיים, המושתת מעיקרו על מדינת הלאום כלבנת יסוד. הארגון פועל למחיקת גבולות קיימים ולפירוק מדינות הלאום הערביות כמו גם המונרכיות, שאותן הוא תופס כסוג של כפירה בעיקר. אך מעבר לכך, הארגון מקדם מלחמת תרבות לשמה. המאמץ להקמת ח'ליפות האיסלאם וחזרה ליסודות האיסלאם מייצג את השנאה העזה לערכי המערב והרצון למחותם. למעשה, מדובר כאן בהתנגשות ציביליזציונית של ממש.

דאעש פועל באמצעות מתנדבים מיומנים חדורי אידיאולוגיה פונדמנטליסטית ופנאטית, השבים למולדתם לאחר התנסות מלחמתית בזירות הלחימה של המדינה האיסלאמית, להקמת תאי טרור שתכליתם זריעת אימה בקרב אוכלוסיות רחבות במערב ועידוד קהילות מוסלמיות וקנאי איסלאם באותן מדינות. תפיסת הזמן והמרחב שלו נגזרת מתפיסה דתית והיסטורית עמוקה ובראיית הארגון מדובר במאבק ארוך ומתמשך בעל שתי מטרות: הבסת המערב והשלטת האיסלאם, גם אם אלה לא יתממשו בדור הנוכחי.

תוניסיה לא תוכל לבדה למלחמה בדאעש שבקרבה, צרפת לא תוכל למאמץ המודיעיני והמבצעי למול מספר גדל והולך של תאי טרור דאעש והקצנה איסלאמית בקרב הקהילות המוסלמיות בשטחה, עיראק לא תוכל למדינה האיסלאמית, שנגסה בשטחה ובריבונותה, והכורדים יוכלו לכל היותר להגן בחירוף נפש על המרחב האוטונומי שלהם. המאבק בדאעש מחייב שיתוף פעולה אזורי ובינלאומי בהובלת הכוחות האזוריים ובסיוע המערב, עם נחישות ומנהיגות.

קשה שלא לקשור בין המאמץ והשתדלנות הצרפתית בנושא ההצעה להחלטת מועצת הביטחון של האו"ם בנוגע לסכסוך הישראלי־פלשתיני לבין מצוקותיה של צרפת מבית. קשה להשתחרר מן הרושם שבמאמץ הזה מבקשת צרפת גם להפיס דעתם של קהלים מבית. אלא שמדובר בחזיונות שווא. לא זו תהיה הדרך להתמודד עם האיום מבית. הפיגוע האחרון שהביא לאירופה פנימה את אימת כריתת הראשים הוא האחרון בסידרה של פיגועים ואירועי טרור בצרפת ובמדינות אירופיות אחרות. בכל פעם מחדש, מצליחים התקינות הפוליטית והפחד המשתק מפני האלימות של הקהילות המוסלמיות להוביל את ההנהגות האירופיות, ובעיקר את זו הצרפתית, להגביל את פעולותיהן ואת מאבקן במפגעים מבית.

אולי האירועים הטרגיים האחרונים יובילו את חוכמת ההמונים לכפות עצמה על מקבלי ההחלטות. אולי מתחילה להבשיל ההכרה כי מדובר במאבקה של התרבות המערבית, במובן הרחב ביותר האפשרי של המושג, כנגד המבקשים להכחידה. לכשתופנם ההכרה (והיא תופנם) כי מדובר כאן במלחמה קיומית, תיעלם התמיהה ותופיע הנחישות ואיתה כל השאר. עד אז, כנראה יישפך עוד דם רב.

הכותב הוא מרצה במחלקה ללימודי המזרח התיכוןומדעי המדינה, חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי