למנוע בכוח את הגעת המשט

טרור האיסלאם הלם בסוף השבוע בצרפת, בכוויית ובתוניסיה, וגרם למותם של עשרות חפים מפשע, אבל הכעס יחלוף מהר מפני שכמה ספינות עלובות מיטלטלות בים התיכון בדרכן לחוף עזה. במקום לעסוק בטיפול שורש נגד הטרור הגובה ממדינות ריבוניות מחיר דמים נורא נגררת התקשורת הדמוקרטית אחרי הספינות, שנוסעיהן מצהירים כי ינסו "לשבור את המצור הישראלי על הרצועה".

בתוניסיה ובכוויית, ועם הראש הערוף במתקפה ברברית בצרפת, נשמעו כמה דברי גינוי רפים, אבל איש אינו נסער באמת. רק שאם תיפול שערה משערות ראשו של אחד המחבלים העושה עתה את דרכו על סיפון המשט - תקום זעקה דיפלומטית כאילו אירע דבר מה נורא. הגיעו הדברים כדי כך, שישראל נדרשה למסור הסברים לקושטא לא על עימות אלים אלא מדוע מנעה מקבוצה של טורקים התומכים במשט להישאר בתחומה. מידתיות? פרופורציה? יחס? אין דבר כזה. אפילו לא בהעמדת פנים.

ישראל מודעת ליחס המפלה של העולם כלפיה, אבל היות שאינה יכולה לשנותו עליה לתכנן את צעדיה תוך כדי התחשבות בו. הפתרון הקל המוצע עתה לממשלה הוא להניח למשט להגיע לעזה. אם תיענה הממשלה, תמצא את עצמה במצב מביך שבו לא תוכל למנוע תנועה חופשית של אוניות וסירות, אשר יפרקו ברצועה סחורה בלתי מבוקרת.

אין לממשלה נתיב מדיני להניח למשט להגיע לעזה. דימוי של צבא הניגף בפני כמה ספינות יגרום נזק בל־ישוער. אם יגיעו המפגינים לקרבת החוף חייב יהיה צה"ל למנוע את חדירתם. כוח ייענה בכוח גם אם שטף הדם יגרום לישראל לתקלה בזירה הדיפלומטית. הסכם? הסדר? העברת סחורות מספינות המשט לעיר עזה? בבקשה. אבל תכתיב לישראל? בשום פנים ואופן לא.

מבחינה אחת עיתוי המשט מפתיע. אם יש ממש בטענה כי ישראל וחמאס בודקות בזהירות אפשרות לכונן "הודנא" לחמש שנים - משט כזה עלול לחבל בהפסקת האש המיוחלת באורח אנוש.

בסיבוב הקודם לפני חמש שנים היתה תגובת צה"ל מגושמת. הצעות שהעלה מפקד חיל הים בדימוס ואחרים לא נענו. ההנחה היא שצה"ל הפיק לקחים; שאם יהיה צורך יעלה בידו להשתלט על הספינות ללא שפך דם; ושבניגוד לפעם הקודמת, לא יהיה עיכוב בהפצת תצלומי ההשתלטות לכל התקשורת העולמית.