של זהב, ושל נחושת, ושל אורי

5בנובמבר 1955. הפועל ירושלים מביסה את מכבי צפון ת"א 51:78 וחוגגת ניצחון בכורה בליגה, אבל כעבור שבועיים מסיימת את העונה במקום האחרון עם 20 הפסדים ב־21 משחקים.

כמעט 60 שנים חלפו מאז הניצחון הראשון ועד לניצחון ה־657. זהו הניצחון שבו עיר הבירה חוברה לה יחדיו; שבו היא סוף סוף איפסנה בבוידעם את טראומות העבר והבינה מהו "אוויר הרים צלול כיין". ירושלים של זהב, ושל נחושת, ושל אורי. אורי אלון.

19 מדינות זכו העונה לייצוג ביורוליג וביורוקאפ, וצרפת היא היחידה שהכתירה יותר אלופות מישראל - שש בשמונה השנים האחרונות. בארץ היו חמש קבוצות שהתחלקו בשלל, כמו בטורקיה ובהונגריה, ויותר מגרמניה, מספרד, מיוון, מאיטליה, מליטא, יו ניים איט.

הסינדרלות הקודמות נישאו על כנפי המומנטום גם בעונה שאחרי הצלחת. הפועל חולון זכתה בגביע המדינה, גלבוע/גליל ומכבי חיפה חזרו לגמר הפלייאוף - ואף אחת מהן לא שינתה את פני הליגה. ירושלים שונה, כי היא היחידה שיכולה. ורוצה. ומוכנה.

3 במאי 1966. הפועל ת"א מביסה את קריית מוצקין 53:78 ומבטיחה זכייה שנייה ברציפות באליפות. באופן טבעי היא מאריכה את חוזהו של המאמן שמעון "צ'ינגה" שלח.

באופן טבעי? לכאורה. שלח, לפני 49 שנים, הוא האחרון שהניף צלחת מחוץ למכבי (טוב, לא ממש, כי לא היתה צלחת) ונשאר בתפקידו. בארי ליבוביץ', פיני גרשון, מיקי דורסמן, עודד קטש ובראד גרינברג עזבו. האם דני פרנקו ישנה את ההיסטוריה ויביא את הבשורה?

"זאת העונה של ירושלים, זאת העונה של האדומים. זאת העונה של ירושלים, לא יעזור בית דין" (מילים: אשכול נבו, 1999; ביצוע: המציאות, 2015).