מסקנות ידועות מראש

הים אותו הים, חמאס אותו חמאס, האו"ם אותו האו"ם, והדו"ח אותו דו"ח.

מדינת ישראל לא היתה זקוקה למומחה גדול במשפט בינלאומי כדי לחזות את תוצאותיו הצפויות של דו"ח מועצת זכויות האדם של האו"ם.

המסקנות היו ידועות מראש, עוד לפני שהודפס הדו"ח.

הדו"ח לא נתן לעובדות לבלבל אותו. "האיזון הקדוש" נשמר באדיקות: מדינת ישראל שביקשה להגן על אזרחיה מפני מטר הטילים שניחת עליהם מזה, ואנשי חמאס שעשו שימוש בבתי חולים ובמתקני האו"ם כדי לירות מהם טילים והשתמשו בתינוקות כמגן אנושי מזה.

קו ישיר מחבר בין דו"ח גולדסטון, דרך עופרת יצוקה ועד צוק איתן. ישראל תמיד אשמה וצריכה לעמוד לדין בגין "פשעי המלחמה" שהיא כביכול מבצעת בניסיונה להגן על אזרחיה.

מועצה זו, שקמה על חורבותיה של נציבות האו"ם לזכויות אדם, לא עסקה בחודשים האחרונים בהבעת מחאה על הטבח המשתולל על אדמת סוריה. היו לה סוגיות חשובות מאלה: הגדרת פעולות ההגנה של צה"ל כ"פשעי מלחמה".

מה כבר אפשר לצפות ממועצה שעם חברותיה נמנות מדינות שהן דוגמה לשמירה על זכויות אדם דוגמת סין, רוסיה וסעודיה, שלא לדבר על לוב ועל צפון קוריאה?

בשונה ממועצת הביטחון, למועצה אין שיניים של ממש. להבדיל מבית הדין הבינלאומי בהאג, החלטותיה אינן יכולות להוביל למעצרם של חיילים ישראלים.

אכן, למועצה אין שיניים. אבל יש לה פה. פה גדול, ורמקול ודובר.

המועצה אינה מוסמכת להטיל סנקציות, אך דובריה המיומנים מטילים ארס וזורעים שטנה.

ישראל חייבת, אפוא, להמשיך במאמציה הדיפלומטיים וההסברתיים להציף את האמת. גם אם יהיו רבים שיאטמו את אוזניהם למשמעה, היא חייבת להיאמר, ובקול צלול וברור.

גם כלפי חוץ, אך לא פחות מכך כלפי פנים, כדי לתקן ליקויים ולהפיק לקחים צופי פני עתיד.