הירי בכנסייה: בחזרה לשנות ה־60

הטבח שהתרחש ביום רביעי האחרון בכנסייה בצ'רלסטון, דרום קרוליינה, שבו נרצחו בדם קר תשעה אפרו־אמריקנים, הוא שלב נוסף ומסוכן במיוחד בנתיב ההסלמה הגזעי שחווה החברה האמריקנית בשנים האחרונות. דווקא בימים שבהם יושב בבית הלבן נשיא שחור, שעצם נוכחותו שם היתה אמורה להעניק מטריית הגנה ורשת ביטחון עבור המיעוט האפרו־אמריקני, עדים אנו למסכת בלתי פוסקת של אירועים אלימים, הפוקדים בשנים האחרונות את עריה ועיירותיה של ארה"ב, דוגמת סנפורד, פרגוסון ובולטימור.

ואולם בעוד גלי המהומות, שפרמו ושיסעו עוד יותר את המרקם החברתי השברירי כל כך בפלורידה, במיזורי ובמרילנד, פרצו בעקבות ירי קטלני של שוטרים (או מתנדבים) לבנים לעבר צעירים שחורים, שהצטיירו בעיניהם כחשודים, הפעם מדובר בפשע שנאה מובהק. מבחינה זו, המתקפה על הכנסייה החזירה את האומה האמריקנית במנהרת הזמן היישר אל תוככי תקופה קודרת ואפלה, שבמהלכה בוצעו פשעי שנאה גם בהיכלי תפילה הומי אדם. כך, למשל, נרצחו ארבע נערות שחורות בעקבות פיצוץ הכנסייה הבפטיסטית בברמינגהם, אלבמה, ב־15 בספטמבר 1963. את המטען הקטלני הטמינו ארבעה חברי הקו־קלוקס־קלאן הידוע לשמצה, שנשפטו והורשעו רק בחלוף שנים רבות. מקרים רבים דומים, שבהם הועלו כנסיות באש ובוצעו מעשי לינץ' בשחורים חסרי ישע, פקדו גם את שאר מדינות הדרום בעידן הזכור לרע של הסגרגציה והאפליה הגזעית.

במשך עשורים שלמים נותרה מורשת עגומה זו בשוליו הזניחים של הנרטיב ההיסטורי הרשמי, שהדגיש את ייחודם של המורשת ושל האתוס האמריקניים בהיותם אור לגויים ומופת של ערכי מוסר ואידיאלים נשגבים ואוניברסליים. בהקשר היסטורי רחב זה, גם מקומה של דרום קרוליינה, המדינה שבה בוצע הפשע הנוכחי, לא נפקד. היתה זו רוק־היל שבדרום קרוליינה, שהפכה ב־9 במאי 1961 לשדה קרב רווי אלימות ודם, לאחר שלתחום השיפוט שלה חדר "אוטובוס החירות", ועליו קבוצה מעורבת של פעילים שלחמו למען הענקת שוויון זכויות לשחורים וביטול ההפרדה הגזעית. אף על פי שימים אלה של אפליה בוטה נמוגו זה מכבר אל תהום הנשייה בעקבות החקיקה פורצת הדרך מבית היוצר של הנשיא לינדון ג'ונסון, שהבטיחה, לכאורה, שוויון זכויות אזרחי ופוליטי מלא

לשחורים, נותר המישור הבין־גזעי טעון ועמוס גם היום.

את מקומה של ההתנגדות לאינטגרציה בחינוך הציבורי (שהובילו מדינות הדרום במשך יותר מעשור) תופסים כיום דפוסי הדרה ואפליה מתוחכמים יותר. קשה להאמין, אבל חלק, לפחות, מרשויות המשפט בדרומה של ארה"ב שואפות כיום להחזיר את השעון לאחור במאמציהן להקשות - באמצעות תקנות וחוקים חדשים - על אזרחים שחורים למלא את חובתם האזרחית ולהצביע בבחירות. זאת במסווה של "רפורמות ביורוקרטיות", שבפועל עתידות לפגוע ישירות בהיקף ההצבעה של המיעוט השחור. על רקע זה מתקבל הרושם שבחירתו של ברק אובאמה לנשיא העניקה - באורח פרדוקסלי - תנופה מחודשת לרוח הגזענות הכבושה, שמעולם לא נמוגה כליל, והעלתה אותה אל מעל פני השטח.

למרות מאמציו של הנשיא להימנע במדיניותו החברתית והכלכלית מכל העדפה מגזרית, ובמקום זאת לשרטט חזון של תמורה עבור כל רבדיה של החברה האמריקנית, החריף הקיטוב הבין־גזעי במידה ניכרת במהלך שש וחצי שנותיו בבית הלבן. גם הוויכוח הציבורי, שהתנהל סביב השאלה אם יש לראות בו נציג לגיטימי של הנרטיב האמריקני, לא היה אלא קצהו של קרחון, שבבסיסו ניסה לערער על זכותו של בן המיעוט השחור להגיע לקודקוד הפירמידה השלטונית.

הגם שבמהלך עידן אובאמה לא השתפר מעמדו הכלכלי של המיעוט השחור כהוא זה, עצם הפיכתו למנהיג האומה הוציאה מן הארון מכלול שלם של סטריאוטיפים גזעניים, דעות קדומות ואיבה כלפי האחר, שביטוים האלים האחרון היה בכנסייה השחורה שבצ'רלסטון.