"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

בעיה אתית, מוסרית ורפואית

,עודכן

שביתת רעב היא אולי האמצעי האחרון והיחיד של אסירים ועצירים להביע את מחאתם. בישראל זהו אמצעי מחאה, אשר משמש בעיקר עצירים מנהליים־ביטחוניים שכלואים לתקופות זמן לא ידועות. חוק ההזנה בכפייה, שאותו אישרה הממשלה, מעורר דיון ותיק בין ביטחון המדינה לבין החובה לשמור על זכויות אדם. אלא שבמקרה זה חוק ההזנה בכפייה פוגע לא רק בזכויות האדם, אלא עשוי לגרום נזק משמעותי גם למדינה.

העיקרון הראשון והבסיסי של עולם הרפואה הוא primum non nocere, או בתרגום לעברית - "ראשית, אל תגרום נזק". כל שכן, כשנזק עשוי להיגרם במהלך פרוצדורה רפואית שמתבצעת בניגוד גמור לרצונו המוצהר של אדם, ותוך כדי פגיעה אנושה בזכותו לאוטונומיה. כאמור, חובתו הראשונה במעלה של הרופא היא לשים את טובת המטופל במרכז ההחלטה על ההליך הרפואי, וזאת בלי להעמידו בפני סיכונים מיותרים או נזקים; טובת המטופל כפי שהמטופל עצמו תופס אותה, ולא כפי שהרופא, המדינה או כל גורם אחר מבקש לכפות עליו. הכללים המשפטיים והאתיים הם שמייצרים את "מרחב ההגנה" למטופל מפני אינטרסים גלויים וסמויים, שעשויים להיות לרופא או, במקרה זה, למדינה.

לנוכח זאת לא פלא שההסתדרות הרפואית ורבים מהרופאים "נעמדים על הרגליים האחוריות" ויוצאים במחאה חריפה. שהרי חוק מעין זה עשוי לרחף כעננה שחורה מעל לראשם של הרופאים הישראלים. החוק הופך את הרופא להיות זרוע מבצעת של מדיניות ממשלתית, וזאת בניגוד לחובותיו ולכללי היסוד של המקצוע. הלכה למעשה, גם אם יימצא (וסביר שיימצא) רופא שיסכים לבצע הליך רפואי של הזנת אסיר בניגוד לרצונו, פעולתו זו תהיה מנוגדת לכללי האתיקה הרפואית. כך שבפועל, עשוי הרופא לחשוף עצמו לסנקציות קשות ולפגיעה מקצועית, החל בתלונה לוועדת האתיקה של ההסתדרות הרפואית בישראל וכלה בהדרה ובגינוי בפורומים מקצועיים ברחבי העולם. נדמה כי התנגדותה העזה של הקהילה הרפואית בישראל ובעולם להזנת אסירים בכפייה נשענת במידה מסוימת גם על זיכרון העבר, זיכרון ממשטרים אפלים שנהגו לגייס את הרופאים בשם מדיניות שלטונית וקידום רעיונות פסולים.

בשולי הדברים, ייתכן שבמידה מסוימת החוק בכלל מיותר. שהרי על פי הוראות חוק זכויות החולה - שמגן על האוטונומיה של המטופל - ברגע שבו האסיר שובת הרעב יאבד את הכרתו, רשאי הרופא להעניק לו טיפול מציל חיים. בפועל, התוצאה עשויה להיות אותה תוצאה. מכאן היה ראוי להימנע מחקיקה שנויה במחלוקת משפטית, אתית ומוסרית, חקיקה שבכוחה להכתים את ישראל ואת ציבור הרופאים ברחבי העולם, ופשוט להמשיך לפעול בהתאם להוראות ולעקרונות של חוק זכויות החולה.

הכותב הוא מומחה למשפט רפואי, מרצה בביה"ס לרפואה באוניברסיטת ת"א ובפקולטות למשפטים, היה חבר בוועדת גרמןטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר