במלחמת התרבות החדשה שאליה נקלענו מאז מונתה השרה מירי רגב לתפקידה ואיימה בצנזורה על יצירות בלתי לאומיות, חוזרת ועולה טענת המימון. "איננו מבקשים לסתום פיות חלילה, ובדמוקרטיה הישראלית רשאי כל אחד להביע את דעתו, אבל מי שמבקש מימון ממשלתי להבעת דעות קיצוניות ובלתי מקובלות – לא יקבל אותו" אומרת הטענה.
שרת התרבות החדשה סבורה כנראה שהממשלה, באמצעות תקציב המדינה, מממנת רק יעדים הנגזרים מעדיפויותיה. מכאן התבטאותה בפני האמנים על כך שהיא קיבלה 30 מנדטים והם קיבלו 20 (אגב, איך הגיעה למספר 20 דוקא?). אבל זו אינה האמת הדמוקרטית. מערכת החינוך, גם בממשלות שאין בהן אף ח"כ חרדי (כמו זו הקודמת), מממנת ישיבות חרדיות, לא ציוניות ואנטי ציוניות, שתלמידיהן אינם משרתים בצבא. היא עושה זאת כי היא מבינה שמדובר בקבוצה גדולה בציבור, שזהו אורח חייה, ושאין היא יכולה אלא לכבד אורח חיים זה, ולנסות להשפיע עליו להשתתף במערכות הכלליות, רק תוך הידברות. אותה מערכת חינוך מממנת (לא מספיק) בתי ספר במיגזר הערבי, שאין מניפים בהם את דגל ישראל, ואשר "התקווה" אינה להיט בכיתותיהם. ממשלות שמאל מימנו את המשך קיומן של ההתנחלויות ברצועת עזה ובגדה המערבית, גם כאשר בעיניהן לא היה מקום להתנחלויות אלו, ואשר רובן הגדול אינן במפת השלום שלהן.
הרשימה אינסופית. המדינה מממנת את ההגנה על רוצחים ואנסים במסגרת הסנגוריה הציבורית, ואינה אומרת לחשוד חסר אמצעים כי מותר לו להיעזר בהגנה משפטית רק אם הוא מסוגל לממן אותה. המדינה מימנה את ההגנה המשפטית על אדולף אייכמן, משום שבמערכת דמוקרטית זכאי כל נאשם להגנה, יהיו העבירות שבהן הוא מואשם אשר יהיו.
ולהבדיל – מסגרות התרבות, בכל העולם, אינן יכולות להתקיים רק ממכירות כרטיסים. בדרך כלל, הן נהנות מסיוע ממשלתי. הסיוע ניתן לתיאטראות, לבתי אופרה, לתזמורות, ואי אפשר לומר לבית אופרה – נממן אותך רק אם לא תעלה את "חליל הקסם" של מוצרט, בגלל הרמזים ל"בונים החופשיים", או לתזמורת – נפסיק לממן אותך אם תשמיעי את ואגנר.
הדמוקרטיה צריכה לאפשר לא רק את חופש הדיבור אלא גם את האמצעי להשמעתו. גם אם הדברים הנשמעים מעצבנים ומרגיזים. מי שאומר, בתחום התרבות, כי ימנע סיוע ממשלתי בגלל תוכן הדברים – גוזר, למעשה, השתקה. מי שמתהדר בכך שישראל היא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, כדאי לו להיזהר כשהוא מנסה להמציא אותה מחדש.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו