האמנים כועסים. מאוד כועסים. למה הם כה כועסים? בגלל "הצעדים האנטי־דמוקרטיים שנוקטים בשבועות האחרונים משרדי הממשלה כלפי יוצרים ואנשי תרבות שיצירותיהם או השקפותיהם אינן עולות בקנה אחד עם הרוח המנשבת במשרדים אלה". על כך חתמו בעצומה יותר מ־300 אמנים החוששים ש"ישראל לא תידרדר ותהיה למדינה שבה אמנים המביעים את עמדותיהם, מוכנסים ל'רשימה שחורה'". אמרת "רשימה שחורה", אמרת מקארתיזם, אם לא סטליניזם.
והרי ה"צעדים האנטי־דמוקרטיים": החלטת השר בנט להוציא מסל התרבות, בניגוד להחלטת ועדת הרפרטואר שעליה הוא מופקד, את ההצגה "הזמן המקביל", המבוססת על יומני הכלא של הרוצח ואליד דקה, מפקד חטיפת, עינוי ורצח החייל בחופשה משה תמם, ומוותיקי האסירים הפוליטיים אזרחי ישראל.פנייתה של שרת התרבות מירי רגב לשחקן נורמן עיסא, לחזור בו מסירובו, המנוגד לדו־קיום שעליו הוא מצהיר, להופיע בבקעת הירדן, והתליית תמיכת המשרד בתיאטרון אלמינא שהוא מנהלו בהחלטתו. וכמובן, הדגשתה כי בהנהלתה יעצור משרד התרבות כל מימון לאמנות שתייצר דה־לגיטימציה לישראל. כדי שנסכים על העובדות, עניין שאמנים באופן מיוחד די מתקשים לעשות, נדגיש שמדובר במניעת מימון. לא הטלת צנזורה, לא צו־איסור להצגה.
האמת היא שמדברי כמה מהאמנים משתמע כי עצם מינויה של רגב, מספר חמש ברשימת הליכוד לכנסת, לשרת התרבות, הוא הצעד הבלתי דמוקרטי בעליל, שדגל שחור מתנוסס מעליו.
אז לאור המצב החמור, קיימו האמנים הליברלים החרדים לסתימת פיות, כינוס "חירום" כדי לדון במצב המידרדר של האומה. ובכינוס היה זמן לשחקן הוותיק עודד קוטלר כדי להשמיץ את שרת התרבות ובוחריה, והיה זמן לאלברט אנדראוס, מנהל מוסדות התרבות במגזר הערבי, לספר על חוויותיו מההצגה שבנו, הנרי אנדראוס, כיכב בה, ועל התרשמותו ששום הסתה, וש"הגיע הזמן שנבין מה האחר אומר". והיה גם זמן לנאום חוצב להבות מפי הבמאי מיקי גורביץ, שנוכח גודל הסכנה הציע לעמוד כאיש אחד, כל גופי התרבות במדינה פעם אחת, בלי כל שיקולי כדאיות.
וככה, כשעלתה אורטל תמם, אחייניתו של הנרצח, העומדת בראש המאבק לביטול ההצגה, ומייצגת את מי שבאמת סתמו לו את הפה, לנצח, נגמרה הסבלנות של נושאי דגל הסובלנות. חלקם כחכחו במופגן בגרונם, אחרים חטפו התקפי שיעול קולניים בלתי מוסברים. בקיצור, עשו כל מה שהם כשחקנים שונאים שהקהל עושה, וכל מה שהם יודעים שיכול לערער את ביטחונו של העומד על הבמה. ואז אורטל ביקשה את תמיכתם בהתנגדות להצגה, וטענה שמדובר בפמפלט פוליטי שהוצג באירוע פוליטי לחלוטין: "יום האסיר הפלשתיני", בפני אסירים ביטחוניים הכלואים בבתי כלא ישראליים. והוסיפה שבראיונות לתקשורת אנשי התיאטרון מדברים על הרוצח כעל "אסיר פוליטי" שלא לומר גיבור. וסיפרה שבאירוע ההצגה ספגה אלימות מילולית וגופנית...
די! כאן כבר נגמר הזמן. מן הקהל נשמעו צעקות שמזמן תמו שלוש הדקות המוקצבות לכל נואם. כמובן שלא כולם, אבל הרי אף פעם זה לא כולם. ואורטל הביטה בהם בתדהמה. הדמעות חנקו את גרונה והיא ירדה מהבמה.
שלו נעליכם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו