הסיפור האמריקני המושלם

ככל שהסידרה בין קליבלנד לגולדן סטייט מתקדמת כך עולה גם רמת ההנכסה הישראלית של הסיפור, ורבים מפספסים את התובנה המרכזית שמתחדדת בכל באזר־ביטר: לפנינו דימוי מושלם של השואו האמריקני כפי שאנחנו צורכים אותו מילדותנו. השואו הזה איננו מוגבל לסדרות טלוויזיה או הוליווד; הוא נוכח ומהווה יסוד בכל מבט שלנו לעבר אמריקה. הוא שם בקמפיין בחירות, בפיגועי טרור, בחוויית נעורים, בריטואל של חג לאומי. והוא שם באירועי ספורט.

"אמריקה היא הולוגרמה עצומת מימדים, במובן זה שכל האינפורמציה מוכלת בתוך כל אחד ממרכיביה", כתב ז'אן בודריאר במסע האמריקני שלו, "קחו למשל את תחנת הדלק הקטנה ביותר במדבר, או כל רחוב שהוא במיד ווסט, חניון, בית קליפורני, ברגר קינג או סטודבייקר, ויש לכם את אמריקה כולה".

דומה שאמריקה כולה ניבטת אלינו גם בכל משחק בסידרה בין הקאבס לווריירס. זה ניכר באמונה היוקדת בנראות, בסיפור טוב שאפשר ורצוי להפליג בו ולהעצימו, אבל יסודותיו ומהותו אפשריים בהחלט, ממש כמו הולדת האומה. כל משחק מוכר לנו סיפור, טוויסט, גירסה אחרת לתסריט. זו סדנת רעיונות מחוף לחוף, בשיתוף מיליונים ברחבי העולם.

בצד האחד זהו גיבור השב למחוזות נעוריו ומתפקד כשמש במערכת הכוכבים של קבוצתו. זהו גיבור רומנטי וושינגטוני כמעט, אלא שהוא עצור, מושכל, מחושב וצרכני, כיאה לאמריקה הנוכחית. הגיבור הזה נמצא במאבק על שאלת עליונותו בזיכרון ההיסטורי של האומה (שהרי זיכרון סטטיסטי ומספרי הוא חשוב ביותר בספורט האמריקני), ואם יפסיד יהיה זה רק הפסד לטבע האנושי - עייפות החומר והגוף.

ובצד האחר - גולדן סטייט. הארגון החברתי שמודע ומטפח כישרון בתוך מבנה קיבוצי מוקפד, שסולד מהירואיקה יחידנית אך מתפקד כ"ארץ ההזדמנויות" - מכיר בהיררכיה ומטפח אותה.

והרי לנו קרב בין מודלים שאינם זרים זה לזה אלא שלובים זה בזה, מאתגרים זה את זה. האינדיבידואליות והגאוניות שפוגשות את המבנה המושלם של הכלל. כמעט תמיד הכלל ינצח, אבל זה רק כמעט תמיד.

יסודותיו של הסיפור המותח הזה הם עבודה קשה, תחרותיות, קשיחות והגינות. אבל הם גם תפניות והפתעות ויכולת של המצאה עצמית בתנועה - של הפרט ושל הקבוצה. לכן זה סיפור אמריקני מושלם. ולכן זה סיפור אופטימי, גם אם הוא אינו חף מדמעות.