השינוי בא מבפנים

השבת נקרא בבתי הכנסת בפרשת "שלח", שבה מובא סיפור חטא המרגלים. בעשרים לחודש אייר יוצא העם בדרכו אל הארץ המובטחת, אחרי שהות של כמעט שנה ליד הר סיני. 12 מנהיגי השבטים שנשלחו לארץ כדי לתור אותה, חזרו אחרי ארבעים יום אל משלחיהם, ובפיהם מסר מורכב: "ויאמרו, באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש היא". הארץ נפלאה ופירותיה מתוקים, אבל אנשיה נוראים; בלשון המקרא "אפס כי עז העם".

אז התפתח ויכוח קשה בין המרגלים לבין עצמם בשאלה האם יש סיכוי לגבור על תושבי הארץ. אלא שכאן המחלוקת אינה שקולה; עשרה מהמרגלים שוללים את האופציה להיכנס לארץ, ורק שניים, יהושע בן נון וכלב בן יפונה, נחושים להשלים את המשימה.

הסיפור מסתיים בכעס של האלוקים ובדחיית הכניסה לארץ בארבעים שנה, תוך כדי נדודים ארוכים במדבר ושלילת הזכות להיכנס לארץ ממרבית בני העם הבוגרים.

רבים מהפרשנים ניסו במהלך הדורות לשים את האצבע על הנקודה המקוממת בשיח המתרחש לפנינו במקרא. מה בדיוק גרם לכעס אלוקי גדול כל כך? האם היה זה חוסר האמונה באלוקים, או שמא הוצאת הדיבה על הארץ?

אני מבקש לשים את האצבע על משפט אחד שאומרים המרגלים שמעורר מחשבה - "וְשָׁם רָאִינוּ אֶת־הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן־הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם". לא ברורה לנו זהותם של אותם נפילים. על כל פנים, לפי המסורת המקראית היו אנשים גבוהים באופן חריג בעולם הקדום טרם התרחש המבול, ואחרי המבול נותרו כמה מהם בישראל. אלו הנפילים המתוארים בפי המרגלים.

¬ ¬ ¬

אם אכן מדובר באנשים אלו, אפשר להבין מדוע חשים המרגלים את עצמם כחגבים ביחס לאותם ענקים. אולם סוף המשפט אינו ברור - מה פשר המילים "וכן היינו בעיניהם"? מניין זאת למרגלים, מי סיפר להם כי כך התייחסו אליהם הענקים?

המדרש מציע שהמרגלים סיפרו כי "שמענו אומרים זה לזה נמלים יש בכרמים כאנשים". קשה לקבל מדרש זה כפשטו של מקרא, ולו בשל בעיית השפה. קשה להאמין שאותם אנשים ענקים תיקשרו בשפה שהיתה מובנת למרגלים. אולם מעבר לכך, מה לענקים להיות מוטרדים מן הנמלים המסתובבות להם בין הרגלים, הרי

יכולים הם לדרוך עליהן ולחסלן ברגע אחד. ובאמת המדרש מעיר על כך, ושם כביכול מילים בפי האלוקים שאומר לעם - "יודעים הייתם מה עשיתי אתכם לעיניהם? מי יאמר שלא הייתם בעיניהם כמלאכים?"

כלומר, מהיכן הרוח הנמוכה הזאת שתפסתם לפתע? מתברר כי כאן שורש הבעיה. אם אנחנו רואים את עצמנו כחגבים, אזי אויבינו יראו אותנו כנמלים ולמטה מכך. אם אנחנו נראה עצמנו ככאלה שיודעים את אשר מוטל עליהם לעשות בנחישות, יבינו זאת גם המתנגדים לנו.

מדינת ישראל נמצאת בימים אלו תחת מתקפה של חלק מאומות העולם "הנאורות", אלה שלא מוטרדות משפך הדמים של מאות אלפים בסוריה או ממיליונים הגוועים ברעב באפריקה, אך עוסקות רבות במתרחש כאן בישראל.

בלי להיכנס בעובי הקורה של אותם מטיפי מוסר צדקנים, מספרת לנו התורה שלא שם נעוצה הבעיה. העיקר מתחיל בנו, בתוכנו. אם אנו רואים את עצמנו כנמלים או כחגבים, אזי מובטח לנו שכך יראונו גם יריבינו ומבקשי רעתנו.

אך כאשר המבט שלנו על עצמנו יהיה ברור ומאמין בצדקת הדרך, אזי גם אומות העולם יישרו איתו קו. אני לא יודע אם מבחינה היסטורית אפשר לנתח את תולדות העם היהודי באופן שמקשר בין אמונתו הפנימית ליחס שקיבל מאומות העולם לאורך ההיסטוריה, אך מה שברור הוא כי פרשתנו מכוונת לראות גם את הגורם הזה כחלק מהבנת קורות עמנו בעבר ובהווה. שבת שלום!

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו