בשבח הסובלנות

סירובו של נורמן עיסא להופיע בבקעת הירדן מטעמי מצפון הרתיח רבים. די לקרוא את שפע התגובות הנזעמות לידיעה באתר "ישראל היום", כדי להבין עד כמה קומם הסירוב חלק גדול באוכלוסייה. נושא החרם על ישראל - מכיוונים רבים - נמצא בתקופה הזאת בלב העניין הציבורי (אורנג' כמשל), והעצבים חשופים. החיבור בין הסירוב של עיסא לידיעות המדאיגות על התגברות הקריאות לחרם בעולם - טבעי, ומשום כך העיתוי לא פועל לטובת השחקן. ייתכן שבזמנים אחרים העניין היה עובר ביתר קלות.

קשה מאוד, כאזרח ישראלי ציוני, לראות לעיתים את היצירות הנוצרות כאן על ידי יהודים וערבים כאחד, ועוסקות בסכסוך. חלק מהן נראה כמו תעמולה בוטה; חלק מהן מעוותות את המציאות כדי לתקף טענה. חלק מהללות את המחבלים שרצחו יהודים. חוויה קשה ומרגיזה.

עם זאת, הייתי מציע שלא נשפוך את התינוק עם מי האמבט. שלא נאבד את מעט הסובלנות שעוד נותרה בנו. שלא נהפוך לרודפי אמנים, שעבורם רק מי שמתיישר עם הקו של השלטון זכאי להציג את עבודותיו. כל כוחה של האמנות הוא ברב־גוניותה, בהתרסה כלפי המוסכמות. אין אמירה אנטי־מלחמתית עוצמתית יותר מיצירתו הגאונית של פיקאסו "גרניקה", והיא גם דוגמה מזהירה לאמנות חתרנית, שמציבה מראה לא מחמיאה מול הצופים.

מדינת ישראל היא מדינה חזקה, והחברה הישראלית, למרות הוויכוחים הפנימיים, היא חברה איתנה. היא יכולה לשאת גם יצירות ביקורתיות בלי לאבד דבר מכוחה. אחד מסודות עוצמתו של חיל האוויר, שבו היה לי הכבוד לשרת שנים רבות, הוא תחקיר האמת. בסוף כל גיחה, אימונים או מבצעית, מתאספים הטייסים בחדר התדריכים ומתחקרים את הגיחה עד העצם. הם אינם מהססים לחשוף כל שגיאה שעשו, כל טעות בתפעול, כל פשלה. מזה לומדים, וכך מחשלים את הטייסים הטובים בעולם. שווה לאמץ את הגישה הזאת גם בהתייחסות שלנו לאמנות.