הבחירות שהתקיימו שלשום בטורקיה היו מהגורליות שידעה ארץ מעניינת זאת. יותר מ־86% מימשו את זכות ההצבעה - התייצבות מרשימה - לבחירות לפרלמנט הטורקי שבו 550 מושבים (הרוב מהווה 276 מושבים). מפלגת השלטון, מפלגת הצדק והפיתוח (AKP), קיבלה מעט יותר מ־40% מהקולות וזכתה ב־253 מושבים, ירידה מ־327 שהיו לה, ואיבדה את הרוב הנדרש. היא ניצחה ברוב המחוזות ובאיסטנבול - מגה־פוליס ענק המושך הגירה פנימית עצומה מהאזורים המפותחים פחות של טורקיה, קהל המצביעים העיקרי שלה - והן באנקרה. זהו ניצחון פירוס לארדואן ודבוטאולו, שקיוו לזכות בהכרעה מוחצת, כזו שהיתה מאפשרת להפוך את טורקיה למדינה ריכוזית יותר ודמוקרטית פחות.
המפלגה זכתה בכמעט חצי מהקולות של המצביעים הטורקים בגרמניה וצרפת, דנמרק ונורבגיה, ברוב מדינות המזה"ת, כולל איראן וסעודיה, דבר המלמד על נטיותיהם של המהגרים מטורקיה בארצות אלה, דבר המשפיע גם על הפוליטיקה הפנימית בחלק מהארצות האלה, ובמיוחד בגרמניה.
מפלגת העם הרפובליקנית (CHP), הגלגול הנוכחי של המפלגה הכמאליסטית, קיבלה מעט יותר מרבע מהקולות וזכתה ב־132 מושבים. זהו הישג נאה - מהמפלה של פחות מעשרה אחוזים מהמצביעים בשנת 1999, מפלגה זאת בעקביות מחזירה לעצמה קולות. עיקר התמיכה בה בשכונות המבוססות של ערים גדולות, בחלק האירופי של טורקיה, ובאזורי החוף האגאי, כלומר האזורים המפותחים ביותר. מצביעיה חילונים ומסורתיים־ליברלים, ובדור האחרון זוכה המפלגה לתמיכתם של בני המיעוט העלאווי, המדברים כורדית וטורקית, אשר נוטים שמאלה ומתנגדים לאיסלאמיזם הסוני.
מפלגת העמים הדמוקרטית (HDP) נאבקה קשות כדי לעבור את אחוז החסימה - 10% וזכתה ב־13% וב־82/79 מושבים (הספירה נמשכת). היא מתוארת לעיתים כמפלגה כורדית, ואכן עיקר התמיכה בה בא מהאזורים הכורדיים, אולם בפועל זאת מפלגת השמאל הפופוליסטי החדש. היא מתנגדת הן לאיסלאמיזם והן ללאומנות הכמאליסטית הקלאסית. מעניין שהיא זכתה ביותר אחוזים בין המצביעים בחו"ל (יותר מ־20%) מאשר בתוך טורקיה.
מפלגת התנועה הלאומנית (MHP) קיבלה 16% ו־82 מושבים ושיפרה את ביצועיה. זאת מפלגה בעלת עבר פשיסטי מובהק, שממנו היא מנסה להשתחרר.
מאז מונה לראשות הממשלה בשנת 2003, שאף ארדואן לחסל את ההשפעה של האליטות הכמאליסטיות הישנות, להרחיב את אחיזת האיסלאם בחיים הציבוריים, ולהפוך את כלכלת טורקיה לחופשית ותחרותית. בכל המשימות האלה הוא הצליח. שר החוץ שלו, דבוטאולו, שבינתיים החליף אותו כרה"מ, דחף למדיניות שאותה כינה "נאו־עות'מאניזם" ול"אפס בעיות עם כל השכנים". במשימה זאת טורקיה הפכה את כל שכנותיה לאויביה.
אחד המניעים מאחורי העמדות האנטי־כמאליסטיות והפרו־איסלאמיסטיות של ארדואן הוא השינוי הדמוגרפי הגדול המתחולל בטורקיה: בדור הבא, עלולה טורקיה להפוך למדינה דו־לאומית של טורקים וכורדים, כאשר האיסלאם המסורתי והאיבה לכמאליזם הם הדבק המלכד את החברה העתידית הזאת; כדי שהכלכלה המשגשגת תמשיך לשגשג, יש צורך להכניס נשים כורדיות, מסורתיות יותר, למעגל העבודה, ולצורך זה יש לבנות להן סביבת עבודה מסורתית יותר.
אבל נראה שהפעם זה לא הצליח וכניסתה המרשימה של ה־HDP פירושה שכמחצית הכורדים (וכנראה, גם הכורדיות) הצביעו למפלגה של שמאל קיצוני ופמיניסטי. נראה שכמחצית מהכורדים והכורדיות אינם מעוניינים בסביבה איסלאמית יותר בטורקיה. נראה גם שהנשיא ארדואן ומפלגתו מתחילים להימאס על רוב קטן של אזרחי המדינה, והאפשרויות עתה הן ממשלה עם פוסט־פשיסטים או הליכה לבחירות חדשות בתוך שישה שבועות שאין לדעת כיצד תסתיימנה.
הכותב הוא מרצה ללימודים עות'מאניים ותחומים סמוכים במחלקה ללימודי המזה"ת באונ' בר־אילןטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו