אופי המדינה בסכנה

הבחירות הכלליות המתקיימות היום בטורקיה הן מן המכריעות שידעה מדינה זו מעולם. הן עתידות להכריע לא רק את גורלו האישי של הנשיא רג'פ טאיפ ארדואן, אלא בעיקר את עתידה של המדינה ואת דרכה לעתיד לבוא.

בבחירות צפויה מפלגתו של ארדואן לנצח. אבל לא זהו העניין. השאלה הגדולה היא מה יהיה הרוב שלה תזכה. ארדואן מבקש לקבל את הרוב הנדרש בהתאם לחוקה, רוב של שני שלישים מ־550 צירי הפרלמנט, המאפשר לשנות את שיטת השלטון בה מרפובליקה פרלמנטרית לרפובליקה נשיאותית שבה נתון הכוח בידי הנשיא, ובעצם בידי הסולטן ארדואן.

הסקרים צופים כי ארדואן לא יזכה במבוקשו. בטורקיה ניכרת עייפות מארדואן השולט כבר יותר מעשור, ושכשל בשנים האחרונות במדיניותו הכלכלית ובמדיניות החוץ שלו. ראוי גם לציין כי מרביתו של הציבור הטורקי מתנגד למהלכי האיסלאמיזציה ונטישת מורשת אטאטורק שמוביל ארדואן. הבעיה היא שרוב זה מפוצל ומפולג בין שורה של מפלגות אופוזיציה חילוניות מימין ומשמאל, שחלקן אינן מצליחות כלל לעבור את אחוז החסימה הגבוה בטורקיה, העומד על כעשרה אחוזים. מי שעשויה להטות את הכף היא דווקא המפלגה הכורדית, הצפויה לראשונה בתולדותיה להיכנס לפרלמנט תוך כדי שהיא זוכה לתמיכה גם מאנשי שמאל ומרכז רבים, הרואים בה דרך יעילה לבלום את שאיפותיו הגדלות של ארדואן.

בשנים האחרונות הידק ארדואן את שליטתו במדינה, הצר את צעדי מתנגדיו ורדף את אמצעי התקשורת המתנגדים לו. על יחסו לישראל, ליהודים בכלל ולמדינות המערב מיותר לדבר. הוא עשה כל זאת כנשיא בעל מעמד וסמכויות טקסיות ופורמליות. לא קשה לדמיין מה יעשה אם בעקבות הבחירות תוענקנה לו סמכויות שליטה מלאות במדינה.