לא קיבלנו שום כרטיס, לא צהוב ובטח שלא אדום

היה מנצח אחד גדול שלשום בקונגרס ה־65 של פיפ"א, וזה לא ג'יבריל רג'וב וגם לא עופר עיני. למנצח הגדול קוראים ספ בלאטר. הנשיא השוויצרי הצליח, למרות פרשת השחיתות הגדולה ביותר בתולדות הארגון, והתנגדות האירופאים, לזכות בקדנציה חמישית. גם לכדורגל יש אפיפיור.

אלא שאנחנו, מן הסתם, התרכזנו יותר בסוגיית השעיית ישראל מהארגון. מאחר שבעבר רק דרום אפריקה, בעידן האפרטהייד, הושעתה מפיפ"א, מיותר לציין מה יהיו ההשלכות של הצלחת מהלך שכזה. וגם העובדה המשמחת, שלא היינו אחת לארבע שנים מתאכזבים, מכך שאנחנו לא עולים למונדיאל, לא היתה מנחמת.

ישראל היתה מקבלת סופית חותמת מארגון חשוב של מדינת אפרטהייד. הצלחת המהלך היתה מעניקה מוטיבציה ליוזמות אחרות בארגונים בינלאומיים אחרים. עניין חמור. ואת זה בדיוק בא ג'יבריל רג'וב לחפש.

רג'וב הסיר לבסוף את הדרישה, בדקה ה־90, רק משום שהבין כי הדרישה לא תזכה לרוב הנחוץ של 75% מבין 209 הנציגים. ג'יבריל לא בא לציריך לתת לנו מתנות. הוא בא כחלק מהרעיון של שכנינו ברמאללה לנגח את ישראל בכל פורום בינלאומי אפשרי. אגב, לפני כשבוע היתה יוזמה מצרית לפירוז המזה"ת מנשק גרעיני, מהלך שלא יצא אל הפועל וזהו עוד הישג לישראל, מה שמוכיח שהצונאמי המדיני עדיין לא כאן.

גם אם לעיתים הדיון נראה יותר כמו בזאר (אנחנו בשווייץ?) כשבלאטר לפתע תהה היכן עורך הדין שלי (...) טוב היה שכל הסיפור הזה נגמר בלחיצת יד בין עיני לרג'וב ובפשרה. המסקנה הסופית עבור הפלשתינים היא שבמו"מ אפשר להרוויח הרבה יותר מאשר בעימות.

רג'וב שלף כרטיס אדום בדיון באופן סימבולי לגזענות (גם אנחנו) והכניס אותנו לעסק (כאן דרכינו נפרדות). צדק עיני שלא נכנס לוויכוח הפוליטי ולא התחיל להסביר לו כי מה לעשות ובעזה וגם בשטחי הרשות יש טרור. הלוואי וכל זה היה מאחורינו והיינו אפילו סוף־סוף משחקים כדורגל נגד הפלשתינים (גם אם לא בטוח שהיינו מנצחים...)

גלשתי אתמול בין האתרים השונים לראות כיצד העולם מסכם את פרשת ההשעיה שלא היתה. העולם התרכז הרבה יותר בסיפור הישרדותו של בלאטר, במלחמה בין פיפ"א לאופ"א ובמאבק הדיפלומטי הגדול בין הרוסים (מארחי מונדיאל 2018) לבין האמריקנים, חושפי פרשת השחיתות הגדולה. הסיפור שלנו? היה זה אתר באנגלית שטען כי "פיפ"א שלפה לישראל כרטיס צהוב"... כמובן אתר ישראלי...

ההשעיה שלא היתה חזרה לפרופורציות. ישראל לא קיבלה כרטיס אדום, וגם לא צהוב. רג'וב הבין שבציריך לא תקום המדינה הפלשתינית. אבל יש לקוות כי הוא הבין שהסגנון הזה של או אנחנו או הם (הדרישה להשעות אותנו) יצא סופית מהאופנה. עד לפעם הבאה.