מסרים מדאיגים מאירופה

קצב הביקורים של מדינאים אירופאים בישראל הואץ לאחר כינון הממשלה החדשה, כשבפיהם אזהרה לישראל שאם לא תנקוט בהקדם "יוזמה מדינית" בכיוון חידוש המו"מ עם הרשות הפלשתינית, היא צפויה ללחץ גובר שעלול להתבטא בצעדים קונקרטיים שונים. על פי הצהרותיהם, האירופאים מתכוונים "למלא תפקיד מוביל בהשקתו מחדש של תהליך השלום על בסיס פתרון שתי המדינות", בעוד הציר המרכזי במהלכם המתוכנן הוא ההצעה הצרפתית שקוראת לחידוש לאלתר של המו"מ, תוך הצבת לוח זמנים של שנה וחצי להשלמתו ולגיבוש הסדר קבע, עם התוספת שאם יעד זה לא יושג, "צרפת תכיר בפלשתין כמדינה".

כפי שהניסוח מוכיח, השוט ביוזמה הצרפתית מונף חד־משמעית על ישראל בלבד, ועל פניו נראה כי אין בה שמץ של גישה מאוזנת בין הצדדים. הביטויים לדאגה, כביכול, לעמדות הישראליות ולאינטרסים של ירושלים, הם בעיקר מס שפתיים. כך, למשל, אם מזכירה היוזמה הצרפתית את "סידורי הביטחון שלהם זקוקה ישראל", היא איננה מסבירה כיצד יובטחו סידורים אלה, לרבות סוגיית הפירוז, נושא גבולות הביטחון וכדומה. זאת, בעוד המדינה הפלשתינית נחזית מראש כעובדה קיימת, מבלי שלישראל תהיה דריסת רגל בקביעת מגבלותיה בתחום הביטחון.

קשה, אפוא, שלא להתרשם מנימת הדברים שהאיחוד האירופי גמר אומר לתמוך בהקמת מדינה פלשתינית גם ללא מו"מ אמיתי בין הצדדים, ובהתעלם מרוב עמדותיה של ישראל בנדון.

כמה ממדינות אירופה הן אמנם ידידות ותומכות מובהקות של ישראל, כפי שהיה במשך שנים ארוכות, אך דווקא בנושא הפלשתיני נראה שמדינות אחרות נותנות את הטון, אולי גם בגלל המציאות הדמוגרפית שקיימת בהן, כמו בצרפת, למשל. ייתכן, אם כן, שהתפרים הנפרמים באיחוד האירופי, לרבות האיום של פרישת בריטניה ממנו, עשויים במשך הזמן לפעול דווקא לטובת ישראל.

בעולם הגון ומוסרי יותר היה אפשר לצפות שאירופה, דווקא אירופה, עם ההיסטוריה שלה בכל הנוגע לעם היהודי, תתאחד במאמץ חסר גבולות למאבק בתופעות האנטישמיות בלבושה הישן והחדש כאנטי־ישראליות או אנטי־ציונות כאחד, וכן ביוזמות להטלת חרמות אקדמיים וכלכליים. בפועל היא דווקא שוקלת צעדים שמשמעותם עלולה להיות הפקרת מדינת ישראל למזימות אויביה. הנקודה העיקרית איננה דווקא הוויכוח בנושא "שתי המדינות", וראש הממשלה בנימין נתניהו היטיב להסביר את עמדתה של ישראל בעניין זה, אלא חד־צדדיותו של האיחוד האירופי ברצונו להכתיב נוסחות שאינן מתחשבות באינטרסים הבסיסיים, הביטחוניים והאחרים של ישראל, תוך התמסרות לתביעות הקיצוניות של הפלשתינים.

אין, אפוא, פלא שהפלשתינים מעודדים מההתבטאויות האירופיות ומקשיחים את עמדותיהם בהתאם; "מלאך השלום" אבו מאזן אומר שאל לפליטים הפלשתינים בסוריה לוותר על זכות השיבה, וסאיב עריקאת, "מלאך המשנה", הודיע בתום הפגישה עם הממונה האירופית על יחסי החוץ, הגב' פדריקה מוגריני, שהפלשתינים יהיו מוכנים לחדש את המו"מ עם ישראל אך רק אם זו תקבל מראש את כל תנאיהם.

אין זו הפעם הראשונה (ובוודאי גם לא האחרונה) שאירופה מנסה לשחק תפקיד בנושא הפלשתיני תוך שהיא מאגפת את ארה"ב, אך יש לקוות שכמו בעבר, גם הפעם וושינגטון תוציא את הרוח ממפרשיה. ואמנם, סימן מעודד שחרף חילוקי הדעות בעניין האיראני, ממשל אובאמה דבק במדיניותה המסורתית של ארה"ב לגבי נושאים חיוניים לישראל ניתן בסוף השבוע - לא רק בהקשר לסיוע הביטחוני, אלא אולי עוד יותר חשוב - בהכשלת היוזמה המצרית בנושא פירוז המזרח התיכון מנשק גרעיני. יש לקוות שגישה חיובית זאת תבוא לידי ביטוי גם בנוגע ליוזמה הצרפתית, כשזו תועלה בשבועות הקרובים במועצת הביטחון של האו"ם. כמסקנה מעשית מכל הנ"ל, ברור שהזווית האמריקנית חייבת להמשיך לעמוד במקום מרכזי במהלכיה הדיפלומטיים של ממשלת ישראל.