שמו של אדם - כבודו

אני מכיר היטב אדם ששיתף את הפוסט של האזרחית שהתלוננה על הגזענות, שלכאורה הופנתה כלפיה. האיש שיתף - ועוד באותו השיתוף עצמו סייג.

"אני נוהג להתייחס בקמצוץ של ספקנות לסיפורים על עוולות אישיות שמופצים ברשת", כתב, "בכל זאת, הסינון אפסי, יש שממהרים להשמיץ בפרהסיה, ואם דבריהם עולים על הטרנד הנכון, גם זוכים לתהודה גדולה. והרי ריבוי השיתופים אינו ערובה לאמת והפייסבוק אינו בית המשפט". הוא כתב גם שאם מדובר באי הבנה, לפקיד מגיעה התנצלות.

מה אפשר ללמוד מהפרשה העגומה הזאת? קודם כל, זהירות והסתייגות. לעולם איננו יודעים מה האמת בסיפור האישי קורע הלב. איננו יודעים אם מדובר במניפולציה של אדם שפשוט יודע להתבטא היטב - או במקרה אמיתי שהכותב לא הצליח לטפל בו בדרכים אחרות. לכן אם כבר החלטתם לשתף סיפור של אדם אנונימי שמהימנותו בכך שהוא נשמע לכם נכון, לפחות תסייגו.

שנית, הפייסבוק כבר מזמן הפך לאמצעי תקשורת, ויש לכך מעלות - למשל, בהעלאת סיפורים שנעלמו מעיני העיתונאים או כאלה שאינם עוברים את רף העניין הציבורי למיטב שיפוטם של העורכים בכלי התקשורת, אך עדיין יכול להתברר בהם עניין.

בה בעת, אף שהפייסבוק הפך לכלי תקשורת כמו־עיתונאי (עם יד על הלב, כמה מאיתנו נכנסים בבוקר לפייסבוק לפני אתרי החדשות והעיתונים?), הרוב המכריע של הכותבים ברשת אינם מחילים על עצמם אפילו מינימום של אתיקה עיתונאית, שבה מחויבים כלי התקשורת. ללמדנו: אין תחליף לתקשורת אמינה ולעבודת עיתונאי שמחויב בהצלבת מקורות ובמתן תגובה.

ואילו על כל כותב בפייסבוק לדעת: כשאתה מעלה סטטוס או משתף אותו, אתה נכנס לספרה הציבורית ופועל כבעל תפקיד ציבורי. לכן על כל כותב להחיל על עצמו - אם לא בדיקת מקורות, לפחות משנה זהירות בהפצת המידע. וכאשר מושא הפרסום הוא אדם שאינו מוכר למשתף - אדרבה.

שלישית, שמו של האדם - כבודו, ובוודאי בפייסבוק, שבנוי על עצם הנראות והנוכחות של המנוי ברשת. הפרסום בו קל, וכך גם הוצאת הדיבה ויצירת מסה קריטית של הלקאה חברתית, שיכולה להכריע אדם עוד לפני שיספיק לפנות לערכאות כדי לתבוע את עלבונו.

רביעית, הפייסבוק בנוי על הזדהות, אפילו לא על הסכמה. המחשה קטנה: יש בו לחצן "לייק" אך אין "דיסלייק". אין בו לחצן "מסכים" ועל אחת כמה וכמה "לא מסכים". כלומר, הוא מראש מוטה לטובת מפרסם הסטטוס.

נוסף על כך, לא יהיה זה מופרך לציין שרוב האנשים משתפים כמעט אך ורק סטטוסים שהם מזדהים עם תוכנם או עם כותבם. כך הופך הפייסבוק לבית משפט, שבו מפרסם של סטטוס שזוכה לשיתופים רבים הוא לא רק המאשים, אלא גם השופט והתליין - באמצעות ה"באזז" שיצר.

מכאן לא רק שאין תחליף לעיתונות שתביא מידע מאומת, אלא קודם כל למערכת המשפט, שבה אנשים, שהוסמכו על ידי החברה, יישבו בדין ויכריעו. כי לעיתים גם בפייסבוק מדובר בדיני נפשות.

בעניין זה, אגב, לא צריך להאשים ברצח את האזרחית שפירסמה את הפוסט המדובר (ויש כבר כאלה בפייסבוק). כי גם לאחר מעשה, לא אנחנו, הכותבים ברשת הפייסבוק, השופטים.