סידרה, סוף: יותר מטלוויזיה

זה היה אמור להתחיל ולהסתיים בסטטוס קצר בפייסבוק, שבו אני מביע את חוסר שביעות רצוני מפרק הסיום של הסידרה "מד מן" ששודר בשבוע שעבר. רציתי לכתוב שהייתי מעוניין לראות מיני־סידרה או סרט טלוויזיה שיפגיש אותנו שוב עם אותן דמויות, אבל אז הבנתי שרצון זה נובע מהקושי שלי להיפרד מהן ומתוך הידיעה שזה היה הפרק האחרון בהחלט. ו"מד מן" היא רק דוגמה.

בקיצור חוויתי, ולא בפעם הראשונה, תחושה של אבל על מותה של סידרה, על מותן של דמויות שהעסיקו וליוו אותי במשך כמה שנים. אבל לא רק. האם ייתכן שזהו אבל על הזמן שחלף מאז החלו לשדר את הסידרה הזאת או כל יצירה טלוויזיונית ארוכת שנים שנקשרתי אליה רגשית?

אם ניקח לשם המחשה את "מד מן", שידורי הסידרה בארה"ב החלו ב־19 ביולי 2007 וזמן קצר לאחר מכן בישראל. הייתי אז בן 34 והיה לי שיער. היום אני כבר 8 שנים לא בן 34 והמעט שיער שלא נשר, האפיר. בקיצור, מישהו מכיר פסיכולוג המתמחה ב"סינדרום האבל הטלוויזיוני" שראה גם כל פרק של "בטלסטאר גלקטיקה"? (לא להיבהל, מדובר ברימייק של סידרת מד"ב מוצלחת במיוחד שהלכה עולמה ב־2009).

אני שואל כי אני מניח שאינני האדם היחיד שמרגיש את אותן תחושות. זה לא תמיד היה ככה, שכן פעם לא היתה כמות כזאת של סדרות עומק שכולן גורמות לנו לחשוב הרבה עליהן ולא מעט על עצמנו.

תאמינו או לא, בשנים האחרונות הטלוויזיה האמריקנית חווה את מה שמוגדר כ״תור הזהב״, השני או השלישי שלה, תלוי את מי שואלים. רבים מתלוננים על הרדידות של תוכניות הריאליטי השונות אבל שוכחים את סדרות המופת שהופקו בשנים האחרונות. "הסופרנוס", "שובר שורות" ו"הסמויה" הן שלוש סדרות מופת שכולם זוכרים באופן מיידי, אבל יש גם ״עמוק באדמה״ ו״אוז״ למי ששכח, וזה רק קצה הקרחון של סדרות דרמטיות, חוצות ז׳אנרים, ש־99.9% מהן הופקו בערוצי הכבלים האמריקניים המאפשרים חופש יצירתי גדול יותר הכולל גם עירום, רחמנא ליצלן, ושפה פאקינג גסה (ולא בנות, "האנטומיה של גריי" היא לא כזאת, עם כל הכבוד לד"ר מקדרימי ז"ל!).

עם כל החדשנות של אותן סדרות והשוני ביניהן יש מאפיין אחד שלנצח יאחד אותן. כמו שבחיים האמיתיים הדבר המובטח היחידי הוא המוות (עד שהחבר׳ה בגוגל ימצאו פתרון גם לזה), כל הסדרות נועדו להסתיים. העניין הוא שהמסע הרגשי שאליו אנו יוצאים עם כל סידרה שאליה אנו נקשרים הוא מוחשי ומשמעותי בהרבה מבעבר, גם משום שהאינטרנט וטכנולוגיית ה־VOD מאפשרים לנו היום לצפות בסדרות בקצב שלנו. עונה אחת במשך סוף שבוע בודד וסידרה שלמה בפחות מחודש (כי לרובנו אין חיים).

זאת הסיבה שכל סידרה תסתיים בשיברון לב, בתחושה של געגועים ונוסטלגיה וקושי להיפרד. גם אם הפרק האחרון ימצא חן בעינינו. נכון, יש שידורים חוזרים. אפשר להוריד סדרות שלמות מהאינטרנט ולצפות בהן שוב, אבל אתם יודעים, זה לא אותו דבר. הנחמה היחידה היא שהאבל מסתיים מהר, בשידור של פרק נוסף או בהתמכרות טלוויזיונית חדשה, עד מותה וחוזר חלילה.