נחוץ להכריע ולא לעכב

שלוש פרשיות מגה־פשע שונות ממקדות את שימת הלב של הציבור, וחרף השוני ביניהן כולן מתאפיינות בהתייעלות הביצועית המבעיתה של העבריינים לכאורה.

ב"512" סבורה המשטרה כי עלה בידה לפענח רצח מזעזע בתוככי הכלא; ובזו העוסקת בבכירים מישראל ביתנו נמצא עד מדינה שהוא דווקא איש הציבור הנודע גרשון מסיקה והלב מסרב להאמין כי נתן ידו לפשיעה במקום להזדרז כבר בשלב הראשון אל היועץ המשפטי לממשלה; ואצל רונאל פישר ורות דוד וערן מלכה נראית הפרשה כמו גלאקסיה של כוכבים (שחורים) - כל הזמן מתרחבת.

בכולן, כמאמר חכמים, "כל העכברים רשעים". אין מי שיש בו מתום; ואין מי שקם בזמן אמת לסכל ולחשוף את האמת בבחינת "לא תשים מכשול". מה עבר על אדם כמסיקה, שמעצם היותו עד מדינה מודה בפועל כי עבר על החוק? או שהוא כמותם; או - וזה מדאיג פי כמה - שגם איש ציבור חזק ובכיר כמותו סבר כי אין סיכוי להתמודד עם עברייני הצווארון הלבן, ולכן טובת הציבור (ואולי גם שלו אישית) היא להצטרף אליהם. כפי שנהוג לומר במערב - If you can't beat them - join them.

עד המדינה מסיקה עשה מה שעשה וישלם את המחיר המופחת עקב מעמדו החדש. מה שחשוב הוא כי אם המניע היה ש"אם אינך יכול להכותם, הצטרף אליהם" - הרי הוא מבוסס על נקודת מוצא נואשת שהכל אבוד ופנייה אל גורמי החוק לא תפתור את הסוגיה, וזה מחריד ומדאיג,

ורב החשש כי לאחר מה שנתגלה בפרשה זו פישר־דוד־מלכה הייאוש השחור אף יגבר.

עדיין המשטרה והפרקליטות ובתי המשפט רחוקים מקו הסיום. אפילו בפרשיות אהוד אולמרט, שישמע בתחילת השבוע את גזר דינו במחוזי בירושלים, העליון אינו מגלה סימני התנעה. חודשים ארוכים ממתינים להכרעתו בעניין הולילנד, ועתה ישוב לטפל במעטפות הכסף של משה טלנסקי, ומתי יהיה סוף לשערורייה שקיבלה פומביות כבר לפני שבע שנים?

על אחת כמה וכמה בעניינים אלה. לפיכך לא מספיק שבני האור במשטרה המצולקת ובפרקליטות המיוסרת יעבדו כראוי אלא שנחוץ דרבון להכריע ולא לעכב, לסיים ולא למרוח. העיכוב והמריחה משרתים את העבריינים, ומשרים רוח רעה שלא לצורך על הציבור.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו