לא לשכוח את הקורבנות התמימים

בכל פרק זמן נקטעת שיגרת חיינו בידיעות על פיגוע טרור בעיר זו או אחרת, או לחלופין על ידי דיווח משטרתי אודות מעצר ראש ארגון פשע או סייעניו. זה שבע שנים, מאז שאשתי מרגריטה לאוטין נרצחה במהלך ניסיון חיסול, הידיעות הללו מחזירות אותי למה שהתרחש באותו יום בחוף בבת ים. המקרה זיעזע את המדינה - אישה יפה, אמא לשני ילדים, נרצחה רק כי שתי כנופיות נאבקו על משהו.

אוי, כמה מילות הזדהות והבטחות שמעתי מהפוליטיקאים הכי בכירים אז, שחלקם הפכו בכירים יותר היום, רק שהביטוח הלאומי לא ידע איך "לקטלג" אותי ואת ילדיי. נותרנו שקופים עבור המדינה ומוסדותיה, שלא מכירים לא בסבלנו הנפשי ולא במצוקותינו הכלכליות.

היום, בעקבות גל המעצרים המאסיבי של חברי ארגוני הטרור הפלילי, עולה המאבק בהם שוב לכותרות. עשרות עבריינים מובאים להארכות מעצר בבתי משפט, חלק מהם אף קשורים לכך שאיבדתי את אשתי מרגריטה, והאירועים האחרונים מעוררים בי רגשות מעורבים. מצד אחד, אולי הפעם יצליחו רשויות החוק להכניס מאחורי סורג ובריח עשרות עבריינים מסוכנים. מצד שני, עולה בי חשד שהדבר יגביר את האלימות ברחובות. הרי את מקומם של הפושעים העצורים ירצו לתפוס אחרים, אולי אף יותר אכזריים, מה שאומר שעוד ניסיונות חיסול צפויים להתרחש ועוד אנשים תמימים עלולים להיפגע.

מגוחך לבוא בטענות לעבריינים, הרי אילו היו אנשים עם מוסר נורמטיבי - לא היו עבריינים. הטענות שלי הן כלפי המדינה, המשטרה והממשלה. באחריותן להיאבק בארגוני הטרור הפלילי ולמגר את הפשע המאורגן. ברור שלא ניתן לעשות זאת בהינף יד או תוך יום אחד ולכן, במקביל למאבק חסר פשרות בפשע המאורגן, אסור לשכוח את הקורבנות התמימים. המדינה חייבת לקחת אחריות על העזרה והטיפול במשפחותיהם של הקורבנות החפים מפשע שנפגעו מטרור פלילי, ממש כמו שהיא לוקחת אחריות על הטיפול במשפחות נפגעי הטרור הלאומני.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו