רגעים מביכים בדרך לממשלה

נער הייתי גם זקנתי, ומשך עשרות שנים ראיתי קרבות פוליטיים ומדיניים וערכיים במליאת הכנסת, ולידת מלקחיים של ממשלות שונות, אבל מעולם לא היה אירוע מהסוג שבו צפו אמש כל אזרחי ישראל. 42 ימי המשא ומתן הניבו רוש ולענה דווקא בקרב מפלגות השלטון.

מה היה אמש מביך מכל? שלבני בגין נודע תוך כדי דיון שישמש בתפקיד שר (וזו בשורה למגיני שלטון החוק)? או שצחי הנגבי הנאמן והמסור פירסם הודעה חסרת תקדים שבנימין נתניהו מסר בשמו הודעה בלתי נכונה? לא היה כדבר הזה מאז הבחירות לכנסת הראשונה בפברואר 1949.

לא, בעיניי הרגע המביך היה שנתניהו (בתבונה מבחינת התוכן) קרא ליצחק הרצוג לחבור אליו לתיקון פגמי הממשל בישראל, אבל כיצד אירע ש־42 יום ולילה לא הרים אליו טלפון אפילו פעם אחת?

כל אדם יודע עתה כי ההישג הגדול בבחירות - הרשום רובו ככולו על שמו של נתניהו - הפך לניצחון פירוס. בכירי הליכוד לא טרחו לסכם את הקמת הממשלה ב־28 הימים הראשונים למשא ומתן. נתניהו דחה הכל ליום האחרון, לשעות האחרונות, ל"זמן הפציעות".

מביש שכמה מנבחרי הציבור עסקו בסחיטה לטובת עצמם ולא הביאו בחשבון את האינטרס הלאומי ואת החובה המוסרית למנוע את הכלמתו של ראש הממשלה. אבל ביסוד הדברים נתניהו יכול היה לנהל את המשא ומתן בלשון ובמהות אחרות, ונושא באחריות העיקרית למחזה המצמרר שנחשף בכנסת.

רק שמתעוררת שאלה אם מעז יצא מתוק. אם הבין נתניהו כי נחוצה דרך אמצעית של ויתורים ופשרות. לא ממשלה ימנית נטו ולא שמאלית נטו אלא מרכזית נטו. שמעתי אמש בפנייתו להרצוג לא רק קריאה נואשת אלא שביב של תקווה כי ניתן לעשות משהו; שהרצוג - אשר נשא נאום אופוזיציוני חריף לאחר שהמתין והמתין והמתין לשווא - ייאות לאחות את הקרע לפני מועצת הביטחון ובית הדין בהאג והאבטלה הגוברת בנגב וההתנכלות לבית המשפט העליון, שאורבים לישראל.

אם נתניהו ימשיך במה שהשמיע אמש, ראוי שהרצוג יכרה את אוזנו. אם לאו - כי אז אף שדרך הקמת הממשלה הזאת אינה לרוחי, יש לאחל לה הצלחה. אין לנו ארץ אחרת. אין לנו ממשלה אחרת.