סופו של מלך הבלוז

איזה סוף עצוב. בי בי קינג, גדול מוסיקאי הבלוז החיים, מתקרב כנראה לסוף ימיו. הוא מאוד חולה, מאושפז בבית חולים, והדיווחים על ההתנהלות סביבו מעציבה מאוד.

על פי דברי בתו, הוא נותק מבני משפחתו ומחבריו הקרובים, ובהם ווילי נלסון, קרלוס סנטנה ואריק קלפטון, מתוך כוונה מרושעת של אמרגנו להשתלט על עזבונו. הבת טוענת שהאמרגן, לאברן טוניי, מזניח את הטיפול באביה, גורם לו לנזקים גופניים ונפשיים, בטענת שווא שאין לו מספיק אמצעים כדי לטפל בו כראוי, וזאת אף שלביבי קינג יש כמה מיליונים טובים בחשבונות הבנק שלו. במקביל לדיונים המשפטיים בין הצדדים, יש כל הזמן הדלפות לרשת, כולל צילומים נוראים מבית החולים, שבהם מתוארת הידרדרותו של המלך.

עד לפני זמן קצר הכל נראה אחרת. קינג נתפס כאחד שיחיה לנצח. למרות גילו המופלג (הוא כמעט בן 90) הוא המשיך להופיע ולנגן, והקסם לא פג. איכשהו, יותר מכל גדולי הבלוז האחרים, הוא הצליח להגיע גם לקהל שאינו מחובבי הז'אנר. בי בי קינג הוא מלך הגיטרה, גם בעולם הרוק. מאריק קלפטון והרולינג סטונס ועד U2 ורוברט קריי. כולם גדלו עליו ומעריצים אותו.

לפני שנים אחדות, בסידרה על הבלוז ששודרה ב"יס", עסק פרק אחד במהפכת הריתם־אנד־בלוז הבריטית של שנות ה־60 באריק קלפטון, ג'ון מאייל, אריק ברדון, ואן מוריסון, הרולינג סטונס וכל שאר הצעירים הלבנים שרצו להיות כמו מוסיקאים אמריקנים שחורים. בסוף אותו פרק פונה בי בי קינג למצלמה ואומר בפשטות: "תודה לכם על שבזכותכם אנחנו קיימים ומצליחים עד עצם היום הזה". קינג, אולי גיטריסט הבלוז השחור הגדול ביותר בכל הזמנים, מודה לבריטים על שגאלו את הבלוז והפכו אותו למקובל ולאהוב גם בקרב הקהל הלבן, שהתנכר וזילזל בו עד אז.

מנגן ולא שר

בי בי (שזה קיצור של בלוז בוי, ילד הבלוז) יודע על מה הוא מדבר. בתחילת שנות ה־60 קינג, שנולד ב־1925, היה כבר מוסיקאי פעיל עשרים שנה, ואף הקליט שלושה אלבומים (משנת 1956 והלאה), אך הוא וחבריו לסגנון (ולצבע העור) פעלו בשולי המוסיקה הפופולרית ולא חלמו להיות חלק מהמוסיקה המקובלת.

בזכות המהפכה הבריטית, בסוף אותו עשור, הפך בי בי קינג לכוכב כל אמריקני שזכה להצעיד להיטים במצעדי הנשמה והפופ. בראשם, ב־1970, היה השיר המזוהה ביותר שלו - "הקסם פג" ("The Thrill Has Gone"). מאז המשיך קינג לעשות את הדבר שלו, בצניעות ובהתמדה, כשהוא מרחיב ומעדכן כל השנים את גבולות הבלוז. הוא הקליט לא פחות ממאה אלבומים, הופיע אלפי פעמים בכל העולם (וגם אצלנו לא מעט פעמים) ונפגש עם עשרות מוסיקאים מכל הגוונים והסוגים (מקלפטון ועד U2, מקאנטרי ועד ג'אז).

האיש והאגדה. קינג // צילום: אי.פי

בבלוז הטהור הוא המלך הבלתי מעורער כבר 50 שנה, וגם ברוק אין לו הרבה מתחרים (בדירוג הגיטריסטים הגדולים של הרוק בכל הזמנים שערך המגזין "רולינג סטון" לפני כעשור הוא הגיע למקום השלישי אחרי ג'ימי הנדריקס ודוון אלמן).

רק דבר אחד הוא לא הצליח לעשות כל השנים הללו: לשיר ולנגן יחד. כשהוא פרט על "לוסיל", הגיטרה החשמלית האהובה עליו, הוא שתק, וכשהוא שר - הוא הפסיק לנגן. ככה מאז התחיל את דרכו בגיל 15 ועד לפני שנתיים, כשהופיע בבית הלבן ושר עם הנשיא אובאמה.

בספטמבר הוא יהיה בן 90, אם יצליח להתגבר על הקשיים הגופניים של החודשים האחרונים. את אלבומיו האחרונים הוא הוציא ב־2008 (אלבום אולפן מעולה) וב־2012 (אלבום הופעה) אבל מי שרוצה לשמוע עד כמה הוא רלוונטי וצעיר בנגינה שלו, צריך להאזין לאלבום שהוציא כשחגג 80. הקסם לא פג.