ועכשיו - לחשבון הנפש, גם בתוך הקהילה

הגיע הזמן שלנו, אנשי העדה האתיופית, לחשבון נפש משלנו. כואב לומר את זה, אבל הפכנו עצמנו למסכנים ולמקבצי נדבות. לאורך השנים לא עשינו בדיקה עצמית וחקר מעמיק בתוך הקהילה - איפה כקהילה טעינו, ומה חלקנו בכישלון הקליטה והשתלבות בחברה הוותיקה. אין ולא יכול להיות רק צד אחד למטבע. גם לנו יש חלק בכך, וצריך לשים עליו את האצבע.

אנשים שבקושי יכולים להיות מנהיגים של עצמם מצהירים בריש גלי כי הם מנהיגי הקהילה, מתוך בורות וחוסר הבנה של מהי לקיחת אחריות בכישלון ומה המשמעות של מנהיגות ותכנון תוכניות לעתיד. אינספור הפגנות היו בישראל על ידי הקהילה, ובכל הפגנה יצאנו מוכים ומנוצלים על ידי עסקנים קטנים וחסרי עמוד שדרה, שטובתם האישית עומדת לנגד עיניהם.

ביומיים האחרונים התקשורת מחטטת בפחי האשפה בשכונות של יוצאי אתיופיה בתקווה למצוא יוזמות עצמיות ואישיות של הקהילה ולראות היכן הקושי במינופן להצלחה. אבל אין מספיק יוזמות של עשייה ואם יש, הן לא פרי עמלם של כל אלו הצובאים כעת על כלי התקשורת. נראה כי בסך הכל הם מצאו הזדמנות לרכוב על הסוס שבאמצעותו הם זוכים לחשיפה, בתקווה שיצפו בהם מי שמתכננים להקים מפלגת טרנד חדשה ולזכות בקישוט לרשימה. כואב לי שאותם עסקנים גורמים נזק אדיר לצעירים שקמו מתוך כאב ומצוקה ורוצים שינוי והשתלבות ולא רוצים עוד ניצול ציני.

יהודי ארה"ב וקנדה תורמים המון כסף לעמותות שעוסקות בקידום הקהילה, ואין עמותה שאין לה פרויקט על אתיופים. אם אותם תורמים באמת רוצים שינוי במצב הקהילה, הם חייבים לדרוש תשובות - מה נעשה בכסף ומה התוצאות. לא נולדנו מקופחים או מסכנים, עמותות וארגונים הפכו אותנו לכאלה.

הממשלה חייבת לנקוט עשייה ולא הצהרות ולנו כקהילה יש אחריות להפגין בזהירות, מבלי לשמש כלי לשונאי ישראל. תדמיתה של ישראל היא התדמית שלנו, אנחנו ישראלים, אין לנו מדינה אחרת ואין לנו עם אחר.

אין קשר בין הפגנת השחורים בארה"ב לזו שלנו בישראל. הם סבלו מעבדות והגיעו לאמריקה דרך שדות הכותנה, אנחנו הגענו לישראל מתוך זיקה דתית, ציונית ואידיאולוגית. אסור לטשטש את ההבדלים הללו. אנחנו סובלים מאפליה ומגזענות, אבל אין מדיניות גזענית בישראל, יש מאבק מיהו האדון של הארץ הזאת ואנחנו נמצאים במאבק שאיננו נתינים. גם אנחנו אדונים לארץ הזאת.

המדינה צריכה לסגור את מרכז ההיגוי ליוצאי אתיופיה, שהוא מרכז לדיכוי חשיבה עצמית, סוכן של מוגבלות ומחסום להשתלבות הילדים במערכת החינוך. זהו גוף שזורם אליו כסף ציבורי שמייצר נחשלות והפרדה, אבל חייבים מסגרות מאחדות. כותלי בית הספר הם המקום הנכון לקירוב ולאיחוי השסעים בתוך החברה.

את ראשה של הקהילה לא נרים בהפגנה בכיכר, אלא בשכונות, שם ניזום תוכניות ונהיה יוזמים ומעורבים ולא מכשלה לעצמנו, שם נהיה מחוברים למציאות, מבלי לתת לכאלו שאין להם מושג להסית את הקהילה.

הגיע הזמן לקחת אחריות על עצמנו.